בארוחת ערב אצל חברים: האישה נפגעה מבעלה שהחמיא על האוכל של חברתה

לחיות ב'גן עדן'.

במאמר הקודם, דיברנו על שימור חיי הנישואין. במאמרנו זה נעמיק יותר ע"מ לחדד את העניין ולהפנימו היטב.

על פי תורתנו הקדושה, הזוגיות מאחדת ומייחדת את בני הזוג ומבדילה אותם משאר בני אדם ולפיכך חייבים הם להגן עליה. הוכחה לכך היא הברכה בה מברכים את בני הזוג תחת חופתם בשבע הברכות "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

בברכה זו טמון שורש קיום הזוגיות והצלחתה. הזוג השמח ביותר היו בגן עדן ולשם אנו מבקשים להגיע, אלא שכדי להגיע ל'שמחך' צריך להיות ב'גן עדן'. דהיינו, אדם וחוה היו הזוג המאושר ביותר עלי אדמות וזאת משום שהם היו ב'גן עדן', ל-ב-ד-ם-! איש לא התערב בזוגיות שלהם, וגם - בעיקר - לא היו סביבם זוגות נוספים כדי שהם ימדדו וישוו את האושר שלהם מולם. נאמנותם זה לזו הייתה מוחלטת, כ"א מהם הבין שאין לו ברירה והוא חייב לתת את כולו - לזוגיות שתצליח.

עד שגורם נוסף פלש לחייהם והשבית את שמחתם הלא הוא "הנחש הקדמוני". הנחש הארור שראה את הזוגיות הנפלאה והמיוחדת של אדם וחוה ופשוט קינא בהם. צריך לזכור שבאותה תקופה הנחש היה מהלך ברגליו ומדבר בלשון בני אדם. כך הוא 'נתקל' בחוה פתח איתה בשיחה, גרם לערעור נאמנות בעלה עליה וכך החטא הראשון בעולם - יצא לדרך... שעונשו היה בן היתר סילוקם של ה'זוג המופלא' מגן עדן.

וזהו בעצם המסר החשוב שנאמר לבני הזוג בשעת כניסתם לחופה, שכדי להצליח בנישואין, עליהם לחיות בגן עדן, לבנות את עצמם לבד, ללא קבלת עצות והנחיות בחייהם הפרטיים. צריכים הם לדעת שברגע שהם מפסיקים לשמור על פרטיותם, הם מאבדים את שלוותם במודע! וזאת משום שטבע האדם לראות את מעלות הזולת והצלחותיו, ואז מתחילים להתעורר בו יצרי קנאה ותחרות.

אדם כזה טועה טעות כפולה, הראשונה: שהוא בטוח שהדשא של השכן ירוק יותר. ואינו יודע מה קורה באמת בתוך ביתו של השכן, מה הקשיים וההתמודדויות שלו, הוא שוכח שלשכן זה ישנה גם חבילת צרות שאינו יודע עליה, והשאלה היא האם באמת הוא יהיה מוכן לקבל את חיי המותרות יחד עם המחלות והבעיות שיש לו?...

הטעות השנייה היא - שכתוצאה מהקנאה דורש האדם מעצמו מעלות שאין בכוחו להגיע אליהן. ולמשל, אם יש לו שכנים עשירים החיים חיי רווחה, הוא מנסה להיות כמותם ואף יותר... וכך הוא נכנס לחובות וקשיים כלכליים המכבידים על בריאותו ושלוות חייו.

צריך להפנים שהפרטיות הזוגית הינה בעלת מעלות רבות בעיצוב הרגשי של הבית והזוגיות כולה, ולעומתה 'הפזילה' לעבר בית השכנים גורמת נזקים רבים. לדוגמא: אישה נפגשת עם חברותיה, אחת מספרת - שבעלה שוטף את כל הבית. השניה מספרת - שבעלה מקפל כביסה. השלישית מתגאה בזה שבעלה מדיח כלים.

חוזרת האישה לביתה ודורשת מבעלה שיהיה דומה לשכניו, כלומר - שישטוף את הבית, יקפל כביסה, וידיח כלים. היא שוכחת שהיא שמעה זאת משלוש שכנות שונות. תופעה זאת זורעת הרס בבית, בני זוג יכולים לחיות בשלום ושלווה עד לרגע בו התחילו לפזול לחיי הסובבים.

זו גם הסיבה שמומלץ - ובמיוחד בתקופה הראשונית של חיי הנישואין - לא לארח או להתארח אצל זוגות אחרים ואפי' לארוחת ערב וכדו', די במחמאה אחת על האוכל הטעים מפי הגבר המתארח, כדי שאשתו תפגע עד עמקי נשמתה, והיו דברים מעולם.

וא"כ לסיכום, ע"מ שנוכל 'לחיות בגן עדן', כדאי שנשנן כללים אלו:  א) 'ביתנו הוא מבצרנו', הוא הפרטיות שלנו, ולכן 'אין מוציאים את הכביסה החוצה'! לא בפני חברים וידידים, גם לא בפני אחים ואחיות וכ"ש לא בפני ההורים.

ב) אם ברצוננו להשוות את עצמנו לאחרים, עלינו ליטול על עצמנו גם את חסרונותיהם... נזכור, בית טוב זהו בית שאין עושים בו השוואות. נקודה! כ"א והתיק שלו. ההשוואות גורמות להרס הבית. הדשא של השכן אינו ירוק יותר, הכל עניין של זווית ראיה... למי שקשה מומלץ לצאת מהבית ולהסתכל מבחוץ על ה'דשא' שלו...

ג) במקרים מיוחדים, כאשר יש צורך לשתף גורם שלישי ליעוץ - כמובן דמות תורנית מקצועית- דרושה זהירות רבה בשאלה- 'מה לחשוף ומה להסתיר', העיקרון הוא, שככל שבני הזוג מותירים לעצמם דברים שרק הם יודעים, הקשר 'הפרטי' בניהם מתהדק וההבנה גוברת למרות הקשיים.

אם נלך לפי כללים אלו ונבין שאת חיינו אנו צריכים לבנות לבד יחד עם השכינה הקדושה, נרגיש לפתע שאנו חיים חיי אושר אמיתיים, חיי גן עדן של ממש... 

מאת: הרב ישראל מאיר רבי, מרצה ומגיד שיעור

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!