אסון הקורונה: יומן של בחור ישיבה מקופסל

שלא נתרגל לפחות.

משל ידוע מספר על נשר שמאס בחייו בחברת בני מינו. שם כדי לבסס את מעמדו היה עליו להמריא אל מעבר לקו הרקיע, לשבור מחדש שיאי מהירות וצלילה ולחדד את חושיו לזיהוי מקורות תזונה חדשים. אז הוא מצא לו פיתרון. יום אחד עזב את הקן של הגדולים, אלו שפיתחו מוטת כנפיים מרשימה וטפרים חדים, והשתכן לו בקן הגוזלים. תוך דקות ספורות הפך הנשר גדול הממדים למלך הבלתי מעורער של הקן. פעם בחודש היה מתנער מרבצו, מנענע קלות בכנפיו, ממריא כמה מטרים מעל קבוצת הגוזלים שהביטה בו בהערצה, וחוזר למקומו שבע רצון וגדוש בהערכה עצמית.

וזה, אם תרצו, עוד פן כואב באסון שהמיטה תקופת הקורונה על עולם הישיבות. דיברו ודשו רבות בחורבן שהביאה התקופה על בחורי ישיבה רבים, על רבים שיושבים בבתיהם כבר חודשים ארוכים נעדרי מסגרת כלשהי, רבים שבהעדר המסגרת מצאו לעצמם שלל עיסוקים ובילויים שבימים כתיקונם לא ידעו אפילו על עצם קיומם. התריעו וכאבו כבר את כאבם של הורים לנערי קרנות רחוב שזה מקרוב באו, נערים שעתידם היה מובטח עד שבאה הקורונה וטרפה את כל הקלפים, רבות דובר בזה. אבל זו צרתם של יחידים אם כי רבים הם.

בחור שנפלט ממסגרת או מחוסר מסגרת זו בעיה אחת, אך כשהמסגרת עצמה ניזוקת באופן כמעט חסר תקנה זה חמור שבעתיים. מסגרת שעד היום היוותה קן נשרי-אדירים עם רף גבוה ותובעני, הפכה לקן גוזלים שסטנדרט המצויינות בו נמוך בהרבה.

בחורי ישיבות לומדים בקפסולות. צילום: אילוסטרציה, שוקי לרר

אם לא נתמקד רק באותם שמחוץ למערכת, נראה שהנזק המשמעותי ביותר מבחינה ציבורית וכללית הוא השינוי העמוק ב"איך נראית ישיבה", נזק שקט ובלתי ניכר אך בעל פוטנציאל השפעה שלילית אדירה וארוכת טווח. נזק שנוגע גם לטובים ביותר, גם לאלו שכן נמצאים בישיבותיהם במסגרות כאלו ואחרות.

עד היום ידענו וידעו כולם שיש להיות בבית ויש להיות בישיבה, יש בין הזמנים ויש "זמן". כל בחור, מטבע הדברים חווה תקופות חלשות יותר ופחות, אבל הוא ידע היטב שזו רק תקופה שמסיבות שונות הוא לא מסוגל בה לעמוד ברף הכללי של הישיבה, רף התובע מצויינות והתמדה.

עד היום ידע כל בחור בכל ישיבה כי בשביל לרכוש לעצמו שם ומעמד של בחור רציני ואיכותי, עליו להביא את יכולות העיון וההתמדה שלו אל הקצה. העובדה שבחור נמצא בחברת נשרים לא איפשרה לו להתנהג כגוזל, וכך בעצם דחפה גם אותו לחתירה תמידית למצויינות. כל זה היה טוב נכון ויפה עד לקיץ תש"פ.

מיום שהגיחה הקורונה לעולמנו והביאה עימה בכנפיה חששות רבים וחוסר ודאות, מאז צלל הסטנדרט פלאים. כשישיבה פותחת את שעריה במתווה חלקי כזה או אחר, כשכל ישיבה יודעת שבמובנים רבים היא חיה על זמן שאול, שכל רגע יכול להמצא בה חולה שיסגור את שעריה וישלח את כל תלמידיה לבידוד, אז הכל מקבל אופי ארעי.

כשישיבות נפתחות ובחוריהם לא חוזרים לבתיהם משך חודשים ארוכים, הכל הופך להיות קשה יותר, מאתגר יותר. וכשהישיבה מכירה בקושי זה, בצדק רב, ומוציאה את תלמידיה בעיצומו של זמן קיץ לימי בילוי והתאווררות, אז בעקיפין מתקבעת בלב התחושה ש"אפשר גם אחרת". המתכונת הקבועה נסדקת, הרצף נשבר, ומעל הכל אי הוודאות חוגגת. וכשזה המצב, כל בחור שלומד, כמה שלומד, ראוי להערכה ולכבוד אינסופי.

וכך בדיוק, מהסיבות הכי מוצדקות בעולם, יורד רף המצויינות בעולם הישיבות פלאים. כשדי בלימוד כלשהו במהלך היממה, כשבחור טוב נחשב (ובצדק) מי שמואיל לסור לבית המדרש ולפתוח ספר, צריך המון לקוות להתפלל ולהאמין שבאותו היום שתיעלם לה הקורונה מחיינו ישוב הרף הגבוה להיות כשהיה. ישובו בחורי הישיבות אל הסטנדרים לימים שלמים ורצופים של התמדה ועיון, בלי להזדקק לבילויים ואיוורורים חדשות לבקרים, בלי לשכוח איך נראית ישיבה, בלי לשכוח איך נראה בחור ישיבה, בלי להתרגל לפחות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!