לרגל ההילולא: מי היה רבי יאיר חפוטא ממראכש

את השיחה הזו, מוכרח הייתי לפתוח בשמיעה מדוקדקת על החיים היהודיים במראכש. הגאון רבי יאיר חפוטא זצ"ל, ראש השוחטים בעיר ומגדולי חכמיה, היה אבן בוחן לצורת התלמיד חכם המרכשאי. בנו הגאון רבי אברהם שליט"א חזה בעצמו בחיים ההם, ולפני השיחה על האב, הוא מתאר את הווי החיים.

"הרחובות בשכונת היהודים במראכש", פותח איש שיחנו, "היו מלאים קדושה, מלאים טהרה ומלאים תורה. מה שאתה רואה בירושלים ובני ברק, כך היה אצלנו יותר מזה במראכש. היו קוראים לה 'ירושלים הקטנה'. מכל מקום שמעו את קול התורה, היו בה צנועים והולכי בצדי דרכים, שמבלי רואה היו עוסקים בתורת הנסתר. תלמידי חכמים חריפים בעיון, אנשים פשוטים וישרי לב, ואפילו הפשוטים בהם יודעי ספר. כולם אהובים כולם ברורים".

איזה ישיבות היו במראכש?

"היו לנו שמה שני ראשי ישיבות גדולים, גדולים מאוד ואצלם אבא למד. הראשון היה רבי יעקב דהאן שהיה מפורסם כעמקן גדול ובעל הבנה ישרה שיודע לדייק ולהבין היטב בלשונות הראשונים. הוא היה מתמיד גדול, וכמעט לא אכל ולא ישן כדרך העולם, אלא ממש מעט מזעיר, עם שינה ואכילה לא סדירה, מרוב עמלו בתורה, ואצלו אבא למד.

"ראש הישיבה השני היה הגאון רבי אברהם אביטבול, חריף מאוד, פלפלן מאוד. אבא שלו, רבי שלמה, חיבר את הפיוט שהתפרסם היום 'יפה ותמה'. כל כך היה חריף, עד שהמלכות הזמינה אותו כמה פעמים לחרוץ להם משפטים מורכבים שהיו ביניהם. לפחה של מראכש היה מנהג של קבע לשלוח לרבי אברהם את המקרים המורכבים שמגיעים אליו.

"אבא אהב את רבו רבי אברהם אהבת נפש ולא זז מחבבו. שנה אחת, הייתי בערך בגיל עשר, צעדנו יחד במוצאי יום הכיפורים לכיוון הבית, ומרחוק ראינו את רבי אברהם הולך לקראתנו. אבא התרגש והצביע לי עליו, 'זה הרבי שלי'. כשנפגשנו, קיבלתי את ברכתו.

"חוץ מהשניים האלה, אבא למד אצל עוד גדולים כמו אב"ד מראכש, הגאון רבי משה זריהן או הגאון רבי מרדכי קורקוס שנחשב ה'פוסק' של מראכש. פעם הביאו לי את כתב ידו של רבי מרדכי וביקשו ממני שאוציאו לאור. התבוננתי בכתב היד וראיתי שזה הכתב של אבא, מסודר, נקי וברור. שאלתי אותו על זה, והוא סיפר לי שאכן שמע את השיעורים של רבו והעלה אותם על הכתב. זה היה דבר נסתר שלא ידעתי אודותיו".

איך היו סדרי הלימוד בישיבה, כמו בארץ?

"היה שיעור ארוך, שלוש וחצי שעות. אחרי השיעור היינו מתפזרים בחברותות ולומדים ביחד עד הלילה, והרב היה עובר בין השולחנות, מבררים ומלבנים. היינו מקדישים הרבה זמן ללמוד בעל פה, הייתה רוח בישיבה לא לשכוח שום דבר ממה שלומדים, הכל צריך לזכור.

בהמשך הוריו עלו ארצה, ואביו התמנה מיידית לרב היישוב 'באר יעקב', תפקיד בו שימש בנאמנות במשך חמישים שנה, העלייה לארץ הייתה אפוא עניין של זמן.

איך הוכתר האבא לרב היישוב 'באר יעקב'? הכירו אותו בארץ?

"לא. אבל כשהגיע ארצה, ביקש לבקר בישיבת פורת יוסף עליה שמע הרבה. כשהגיע, פגש בו ראב"ד המערביים, הגאון רבי יוסף שלוש. השניים מצאו שיחה משותפת, שניהם הרי הגיעו ממראכש, ורבי יוסף שלוש התפעל מאוד מאבא שלי, ליווה אותו למשרד של הראשון לציון דאז, הגאון רבי בן ציון מאיר עוזיאל ודחק בו למנות את אבא לתפקיד רבני. הראשון לציון שוחח קצת עם אבא, קרא לאחד הדיינים וביקש ממנו שיעשה שיחה ארוכה ומקיפה עם אבא, לראות אם הוא בקי באורח חיים ויורה דעה ויהיה אפשר למנותו.

"הדיין חזר מופתע מאוד. אנשים עולים מארצות המזרח, אתה לא יודע כמה תורה יש בהם. בו במקום מינו אותו לתפקיד הרב של באר יעקב. ערכו מעמד הכתרה מכובד ואף נתנו לו במתנה ספר תורה קטן".

תנאי סף לשוחטים

במראכש היה רבי יאיר ראש השוחטים וידע להסתדר בין השוחטים לבין הקצבים לבין מפקחי הכשרות. את חכמת החיים הזו העתיק לארץ.

הקהל בבאר יעקב היה מעורב. מיעוטם אשכנזים ורובם מארצות שונות, טריפוליטאים מלוב, בגדאדים מעיראק וגם מרוקאים. מתכון מובטח לחיכוכים ולאינטריגות עדתיות בשנות הילדות של הקמת המדינה ותקופת הצנע.

למרות זאת, המרקם החברתי בבאר יעקב היה שופע אחוה ופני הבריות היו צהובים זה לזה. לא היה כמעט נוער נושר ולא נרשמו מריבות. רבי יאיר ידע לנהל את חייהם בתבונה, לעודד את חייהם ולהוציא מילדיהם בני תורה ותלמידי חכמים. "עמיתו האשכנזי", נזכר הבן, "הגאון רבי משה יעקבזון, יהודי מורם מעם בעל מדות טובות להפליא ביקש בצוואתו להשגיח על כבודו של אבא באופן מיוחד, הוא ראה בו עמוד השדרה של הציבור, ולפי הנשמע, אומרים שבכל עשרות שנות כהונתם המשותפת, מעולם לא התגלע ויכוח ביניהם.

"לא רק בקרב בעלי הבתים, אלא גם בין בני התורה והאברכים, היה לו חכמת חיים להפיח בהם כוחות רעננים, לסלק מהם חששות ולדרבן אותם להמשיך ולגדול. היה רואה בחור צעיר או אברך מבוגר, כבר זיהה מה עובר עליו ובמשפטים ספורים הרים אותו למעלה".

מה היה מעודד?

"לפי המצב. יש כאלה שהיה מבין ומצדיק אותם על חולשתם ואומר להם שהתורה מתשת כוחו של אדם, וכנראה הוא לומד טוב, אבל תדעו 'לי בינה, לי גבורה', אם מבינים טוב מה שלומדים, זה מביא גבורה לאדם להמשיך. כך היה מעודד לדעת היטב מה שלומדים כי זה נותן כוחות. היו כאלה שראה שהם מאוכזבים שהבריות לא מכירים בערך התורה שלהם, היה לוחש להם, 'סוף הכבוד לבוא', והיו דברי חכמים בנחת נשמעים.

"זה נקרא חוש להרגיש את הסביבה, להרגיש מה אחרים חשים. היו עומדים לפניו תלמידים צעירים, מרצים לפניו מחידושיהם, הקשיב והאזין ועזר להם להוציא בדיוק את הנקודה המרכזית בחידוש, היה שואל שאלות צדדיות מפה ומשם, עד שהתלמיד זיקק את חידושו היטב.

"לאבא היה גם חוש מיוחד לזהות פסולי חיתון, זה חוש על טבעי. בני זוג עומדים לפניו ומבקשים להינשא, ברגע אחד סקר את הניצבים לפניו וידע לשאול את השאלות המתקילות, אלה שחשפו את הסתירות ואת הפסולים. במקרים רבים היה מעביר לרבנות הראשית את חששותיו, ותמיד קלע לאמת.

"זה היה משהו שנשגב מבינתנו. לעתים היינו רואים דברים מסתוריים שאין לנו הסבר בהם. היו מקרים שהגיעו אנשים מירושלים, מבקשים ברכה. אבא מתחמק, אומר שהוא לא מברך ולא ראוי לברך. ואז הם מגלים שכעת הגיעו מביתו של הגאון הקדוש רבי מרדכי שרעבי. הוא אמר להם שהברכה שלהם נמצאת בבאר יעקב, ויבקשו את ברכתו של רבי יאיר.

"זה התמיה אותנו, כי מעולם לא ראינו שום קשר בין אבא לבין רבי מרדכי שרעבי. אבל כמו שאמרתי, היו דברים שלא ידענו על אבא.

"בסוף ימיו הוא התקשר אליי בחשש. ידידו האדמו"ר סידנא בבא חאקי, בא אליו בחלום הלילה והודיע לו שלא ידאג, הוא שמר לו מקום לצדו בעולם האמת. אבא חשש מהחלום, מה פתאום מודיעים לו על חלקו בעלמא דקשוט?

"באותו זמן למד איתו אחי מנתניה, ייבדל לחיים טובים. למדו גמרא מסכת חולין, ותוך כדי לימוד הכיסא נפל ואבא שבר את הרגל, מאז מצבו הלך ופחת, עד שנפטר".

הוא העמיד תלמידים בארץ?

"לא בצורה מסודרת. היו באים תלמידי חכמים ללמוד לפניו כי הלימוד שלו היה מאוד עיוני, כמו התלמידי חכמים במראכש.

"היה דבר מעניין כשהיה בוחן שוחטים. היה מגיע יהודי עם סכין, מבקש להיבחן אצלו על הלכות שחיטה ולהעמיד בפניו סכין כשרה, חדה וחלקה. במשך שנים ארוכות תעודת שחיטה שאבא חתום עליה, נחשבה לתעודה ברת תוקף יותר מאחרות. אבא היה עוזב לרגע את ההלכות והדינים, מוסר בידו כרך של גמרא ומורה לו לשבת בצד ולהכין סוגיה פלונית, כפי המזדמן. 'קודם אבחן אותך בהבנת הגמרא ואחר כך בדינים ובהלכות של שחיטה'".

למה מבחן בגמרא?

"כי אבא היה אומר שכולם בקיאים בהלכות, מי יותר ומי פחות. גם להשחיז סכין כדת, מתאמנים ולומדים וכולם יודעים את העבודה. אבל מה יעשו כשמגיעות שאלות מורכבות, איך יידעו להתמודד עם השאלות, איך יידעו שצריך להעביר את השאלה למורה הוראה?

"תמיד היה שב ואומר שלימוד הגמרא הוא העיקר בעסק התורה, ממנו יתד וממנו פינה לכל העניינים האחרים ביהדות, ולכן שוחט צריך להיות תלמיד חכם, לדעת ללמוד ולעיין".

בראיון.

ההנהגה הזו, להכיר את האיש הנסמך לשורש, הביאה את תעודותיו ליוקרה לא מצויה. והנה אנקדוטה אותה שמעתי מפי עמיתי רב הכישרון, הר"ר צבי יעקבזון. מרן רבינו זי"ע ביקש לשלב את הרב יעקבזון ברבנות הצבאית. הלך ללשכת הרב גד נבון והציג את תעודות הסמיכה שתחת ידו, תעודות סמיכה לרבנות. הרב גד נבון רואה תעודה ראשונה מגאון פלוני, שניה מגאון אלמוני, בשלישית הבחין בתעודה החתומה בידי הגאון רבי יאיר חפוטא. בו במקום סגר הרב נבון את הקלסר והכריז, "התקבלת. אם הרב חפוטא מעיד עליך, אני לא צריך שום בדיקה נוספת. אני למדתי אצלו במראכש ואני יודע את האמת שלו. סיימת את המבחן"...

ובתבונות כפיו ינחם

הידע הזה, ללכת כנגד רוחו של כל אחד מהקהל, הייתה אבן דרך בחייו של הגר"י חפוטא. חתנו הגאון רבי שמואל בן דוד שליט"א, ראש כולל 'משכן יאיר' בבאר יעקב והאיש שממלא את מקומו בהנהגת העדה, מצביע על שביל הזהב בו צעד חמיו. "הייתה לו ענווה לא ברמות רגילות, הוא לא ראה שום עליונות על השני, גם כשה'שני' אלו אנשים פשוטים, וההתנהלות הזו גרמה שאנשים התבטלו אליו, קיבלו כל אשר יאמר".

לדוגמא?

"לדוגמא, בתוקף תפקידו היה גם רשם נישואין. יש חדר ושעות קבלת קהל, זוג מגיע להירשם לנישואין ותפקידו לברר את היהדות ואת היוחסין. אנשים הרגישו חופשי לדפוק בדלת הבית ולבקש להירשם בלילה או בשעות לא מקובלות בעליל. הם הרגישו איתו בגובה העיניים, והוא לא ראה עצמו יותר מחבר".

וזה לא פגע בהשפעה שלו על הציבור?

"להיפך, זה חיזק את ההשפעה שלו, כי הציבור צריך אדם שרואה אותם בגובה העיניים ושם אומר להם. בדרך כלל, הסתכלות העולם היא שאתה כבוד הרב גבוה ונעלה, אבל אנחנו אנשים פשוטים שאוהבים לדבר בתפילה, אנחנו אנשים פשוטים שקשה לבוא ולקבוע שיעור תורה. אולי אתה הרב מסוגל ללמוד, מסוגל להרגיל את ילדיך לחינוך יהודי, אבל אנחנו, עמך בית ישראל. מה לנו ולזה?

"פתאום מגיע רב בגובה העיניים, הציבור אהב אותו, נשא אותו על כתפיו, מכבדים ומתייעצים איתו על כל צעד ושעל. כי הרגישו שהוא מבין אותם היטב, שהוא חי וחש אותם. הוא נוגע בנקודות הנכונות, בכל נושא.

"חשוב לציין", מטעים חתנו, "ההדר שלו קרן בכל הליכותיו. איש אציל ומרומם. הפשטות שלו עם הקהל לא נגעה בכבוד התורה שחפף עליו. זה שילוב שמצריך חכמה ופיקחות, אבל השילוב הזה ייצר אינטראקציה בריאה בין רב לבין קהל עדתו.

"הרוממות שלו הגיעה ונגעה גם בפעולות זוטרות. אם היה יושב בסעודה עם גרעינים, לצורך העניין, הוא לא היה מפצח, זה לא היה מכובד. כך גם טון הדיבור שלו עם אנשים, השיח והסגנון.

"ומעניין הדבר שכך היה הרב השני של באר יעקב, הגאון רבי משה מנחם יעקובזון. לשניהם הייתה ידידות אמת עם כלל התושבים בצורה שכמעט אין לה אח ורע במקומות אחרים. יש סיפור רווח בקרב התושבים על הגרמ"מ יעקובזון שנסע בתוך העיר, כאשר מתוך חלון הרכב מציץ ראש של חמור. אנשים זקפו ראש בפליאה, ממתי רב העיר מסיע חמורים ברכבו? התברר שהוא פגש מחוץ לעיר יהודי צועד בחום. הרב עוצר את הרכב ומזמין אותו להצטרף אליו, אבל לאיש יש גם חמור לאה, זה לא ממש ריגש את הרב, ביחד עזר לאיש להעמיס את החמור וככה נכנסו לעיר...

"אתן דוגמא על הקליטה המדויקת שהייתה לחמי. בעבר, האחריות של רישומי הנישואין הייתה על הרב רושם הנישואין. היום יש יותר פיקוח והצלבת מידע, אולם כשחמי ישב על כיסא הרבנות, הגיעה משפחה עם תסבוכת של פסולי חיתון. התסבוכת קשה מאוד, אולם הם הערימו על רושמי הנישואין במקומות אחרים, וכעת התייצבו לפניו להירשם.

"אינני יודע איך, אבל בזמן קצר עלה מעצמו על הבעיה הזו, חידד את הפסולים הללו, הציף את הבעיה ושלח אותה לרבנות הראשית".

מהיכן ידע?

"זו הפיקחות. ובכל תחום, בכל עניין. היה מקרה שהביאו לפניו ריאה שהתעוררה בה ריעותא, לפום ריהטא הכל היה חלק, אין סירכא ואין כלום. שוחט מומחה יגיד שהריאה חלקה, אבל חמי מסתכל היטב ומבקש שיבדקו היטב את איברי הפנים של הבהמה. 'צריך להיות שם משהו, בבקשה תבדקו'. הם מסתכלים היטב, ממששים ומוצאים מסמר שהבהמה בלעה. זה לא ניכר בריאה, היא לא נפגעה מהמסמר, אבל מסוד ה' ליראיו הצליח לזהות שיש חשש נקיבה באברים אחרים, לפי מראה הריאה עצמה.

"הוא אשר אמרתי, הסתכל בנקודה אחת, והבין את כל המכלול. ככה זה היה גם בציבור, ככה זה היה גם עם יחידים, ומורי חמי יכול לשמש כאבן דרך לכל מנהיג עדה בישראל, כזה ראה וקדש!".

המאמר פורסם במוסף התורני 'תור הזהב' של עיתון 'הדרך'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!