מחלוקת לשם שמים – מהי הדרך לשלום ושוויון של אמת?

בראשית הפרשה רש"י מתאר את המניע של קרח למחלוקת ממדרש חכמים ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אך טענתו המוצהרת היא שונה לגמרי, הוא טוען כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה', הטיעון שלו הוא שכולם שווים.

חכמינו חקרו אחר המקור לטיעונו זה ומצאו אותה בקנאה, מהות הקנאה היא הרצון להידמות למה שאינך, אתה מקנא בשני מכיוון שאינך שלם עם המציאות שלך, ובמקום למצוא את הנקודה העצמית המיוחדת שלך, אתה משכנע את עצמך שהינך שווה אליו, וזה שורש הבעיה.

כל מחלוקת נעוצה בקנאה, המחלוקת הראשונה שאנו קוראים עליה במקרא היא של קין והבל, קין אינו מסתפק במה שיש לו ומקנא בהבל, מכיוון שהוא אינו שלם עם עצמו הוא רוצה את מה ששייך להבל, הוא חושב שהוא שווה ערך להבל, וזה מוביל למחלוקת גדולה.

אלו הם דברי חכמינו ז"ל על הקנאה שהיא מוציאה את האדם מן העולם. כלומר, היא מוציאה את האדם מהעולם האמיתי שלו לחפש מה שאיננו שלו.

לכן עצת משה רבנו לקרח היא להתמקד בראיית הטוב המיוחד שלו הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.

באופן פרדוקסלי טענתו של קרח שכולם שווים היא עצמה מקור המחלוקת. אין לך דבר שמעודד ניכור והתנגדות כשוויון מדומה, הרעיון המקסים לכאורה שכולם שווים מוביל לכך שאין שום משמעות מיוחדת לגילוי העצמי המיוחד של כל פרט, מלבד הבדלים חיצוניים, אך ללא הכרה במיוחדות של הנקודה העצמית של כל אחד ואחד. לדוגמה, כאשר אומרים שאיש ואישה שווים, לא האיש ולא האישה מוצאים את מקומם המיוחד וזה יוצר מחלוקת.

'שלום' הוא מלשון השלמה, היא באה דווקא אחרי ההכרה בזה שכל אחד הוא שונה ומיוחד, ולכן יש בכוחו לתת ערך מיוחד לאחר, רק אז יש בכוח האחד להשלים את השני.

'מחלוקת לשם שמים' משמעה התחלקות כדי להשלים זה את זה ועל כן כל אחד מהצדדים מתקיים בנקודתו והיא 'לשם שמים' – לשם האחדות הבאה בעקבותיה.

בניגוד לקרח אהרן הכהן שעיקר מחלוקתו של קרח היה עליו, מתואר כ'אוהב שלום ורודף שלום', הוא דווקא שמח בליבו בגדולתו של משה עליו, הוא התמקד בנקודה המיוחדת לו, ובכך זכה למה שזכה.

עיקרון השוויון פופולרי מאוד בזמנינו, ובאמת זה נכון ביחס לזכויות הבסיסיות של כל אשר נברא בצלם אלהים, כדברי חז"ל 'חביב אדם שנברא בצלם'. אך היא יכולה להטעות כאשר מבלבלים עניין זה עם הכרת הערך הפנימי המיוחד והשונה של כל פרט, זה מוביל לרדידות ושטחיות – לחוסר מודעות לעומק המיוחד שבכל נברא.

וביתר עומק, טענת 'כל העדה כולם קדושים' שכולם שווים, שומטת את הייחודיות של הפרט ומבטלת אותו, ובכך מובילה לכך שאין שום ערך לאף אחד שהרי כולם אותו דבר, כלומר הניסיון להאדיר את כולם לאותה רמה משיגה את התוצאה ההפוכה, הרגשת ריקנות זו מביאה את האדם לרדיפה אחר מצוינות מיוחדת שמא יבנה מכך, במקום להעמיק ולראות את הנקודה הטובה המיוחדת הקיימת בו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!