החתן הנרגש שלף מכיסו את הקופסא המהודרת

לאחר שלמדנו במאמר הקודם איך 'לבחור' את בן הזוג, ואיך לבודקו 'בחכמה'... בחמשת הנושאים היסודיים בבניין הבית, ולאחר שעברנו את האירוסין ואת טקס החינה למי שנוהג... נעסוק השבוע בהמשך של התהליך שזה בעצם החתונה, ויותר נכון גולת הכותרת 'החופה'. אין הכוונה שנדבר על הרב שיקדש, או צבע העניבה של החתן, אלא דווקא על המשפט החשוב ביותר שנאמר  בערב קדוש זה.

"החתן נעמד מול הכלה לעיני קבל עם ועדה, שולף מכיסו קופסא מהודרת שבתוכה מונחת טבעת מבהיקה, הכלה מגישה את ידה בענוות חן, ואז נותן החתן את הטבעת באצבעה, לא לפני שהוא מכריז בחגיגיות וברגש - 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל', וכך תוך פחות מדקה אחת, שתי אנשים שעלו ’זרים’ לחופה, יורדים ממנה כזוג נשוי... ובבת אחת, נהפכת הכלה מגב’ כהן לגב’ לוי"... מדהים ומרגש.

אבל ברשותכם, בואו וננסה להעמיק מה בעצם טומנת בחובה האמירה הזו, שמדוקלמת על ידי כל חתן יהודי באשר הוא, ולפעמים ללא התבוננות מספקת.

הבעל הצעיר שהוא חסר כל ניסיון, ובוודאי שמעולם לא לקח על עצמו אחריות על אישה צעירה שהוא בקושי מכיר, לוקח ע"ע אחריות והתחייבות לדאוג לכל צרכיה- לכל חייה!, והשאלה התבקשת, מניין לו להבין בכלל להבין את גודל האחריות, ומהיכן הביטחון שיוכל ליישם את שהתחייב?

כמובן, שיש את הביטחון בה’ שנשיאת אישה זה קיום רצונו, וכן את הצורך הנפשי להינשא ולבנות בית שהוא כ"כ חזק עד שמוכן הוא להכל, אבל עדיין האם הוא מבין מה בעצם פעל באמירתו, למה הוא גרם בכך?

כדי שנבין, בואו ונלמד יחד, את דברי רבותינו בגמרא מסכת קידושין, בביאור המילים 'הרי את מקודשת לי', שפירושו: "להיות מקודשת לעולם בשבילי כמו הקדש, ומקודשת זה לשון של מיוחדת ומזומנת לי" ע"כ תוכן דבריהם הנפלאים.

דהיינו, כשעומד החתן ומכריז 'הרי את מקודשת לי', הוא כאדם המרים יהלום יקר ערך ומקדיש אותו לצדקה, ז"א הוא מודיע על 'הכרזת בעלות'- לטוב ולמוטב... לטוב- שאשה זו שלו היא ושייכת רק לו, למוטב- וזה העיקר, שהוא האחראי הבלעדי עליה לספק לה כל צורכה בגוף ובנפש!...

על החתן מוטלת החובה להפנים שתחושת השייכות אצל כלתו הטרייה זהו צורך קיומי ממש, אשר מתבטא בכמה דברים אותם נלמד בהמשך. הבעל צריך לדעת, שהקושי הגדול ביותר של האישה, כשהיא מרגישה שבעלה, אומנם- הכניס אותה לחופה, אך עדיין לא קיבל אותה להיות אשתו, עדיין לא קיים בה "כי יקח איש אישה".

אישה שזוהי הרגשתה, סובלת סבל בל יתואר, מכיוון שמצד אחד היא התנתקה רשמית מבית אביה, אך לבית בעלה עדיין לא נכנסה...

צריך לזכור, שבטחונה האישי של האישה תלוי לגמרי בבעלה, וממנו היא שואבת את הכוח והביטחון לתפקד ולהתמודד בשלל התפקידים המוטלים עליה. לכן אסור לבעל להסיח דעתו- לעולם! מהאחריות המוטלת עליו, ולזכור שהוא הדמות היחידה המקרינה ביטחון ושלווה לאשתו ובעתיד- למשפחתו, וזוהי ג"כ הסיבה שהוא הדמות לחיקוי בכל דרכיו והנהגותיו בקרב בני ביתו.

וא"כ כל זה מונח וטמון במילים הללו שאומר החתן בשעת החופה- 'הרי את מקודשת לי' דהיינו את באחריותי לעד ולעולמים עד 120 שנה. לאחר שהחתן דנן מפנים זאת, ומקבל ע"ע לנהוג לפי זה, לקחת אחריות בלעדית ולפרוס את חסותו על נוות ביתו באבירות ראויה לשמה, אז יכול הוא לומר זאת, בקול בוטח ובלב רגוע, כיון שהבין את תפקידו וכבר עשה בכך חצי דרך לזוגיות נכונה ואיכותית.

עכשיו נותר לנו ללמוד מהי האחריות המדוברת ומהי השייכות אותה רוצה האישה להרגיש בכל ליבה, ואיך אפשר לרומם את ביטחונה האישי של הרעיה ובאלו דרכים, על כך ועוד, בעזה"ית בשבוע הבא. בהצלחה!!!

הרב ישראל מאיר רבי, מרצה ומגיד שיעור

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!