האישה אמרה בזעם לבעלה: "זה לא יכול להימשך ככה"

"זה לא יכול להימשך ככה", היא משתפת את בעלה בארוחת ערב, נמאס לי מזה שהם לא מקשיבים לי, כמה אני צריכה לתרץ? ואתה חושב שזה עוזר משהו?? ניסיתי הכל.

והוא יושב חסר אונים גם כן ומנסה לעזור - "מסכן, למה לא להסביר לו?", "את צריכה להסביר לו כדי שיבין שאמא לא נגדו", "הוא ירגיש שלא מבינים אותו אם לא נסביר לו". "נכון, היא עונה, "אני גם חושבת כמוך אבל אני לא רואה שזה תורם משהו, אולי נהיה גרוע יותר?!"

אז להסביר או לא להסביר? הוא יבין או לא יבין? הוא ירגיש שלא מבינים אותו או לא? מה נכון לעשות? תשאלי את עצמך; למה את מרגישה צורך להסביר לילד שלך למה את לא מסכימה לקחת ממתק מהמגירה, ומוסיפה כל מיני תירוצים: "עוד מעט אוכלים ארוחת ערב ואתה סתם תשבע", "אני לא מרשה, קיבלת כבר", "אני לא מרשה, זה לא בריא לאכול יותר מידי".

למה שלא תגידי פשוט בצורה יפה "אני לא מרשה!", בלי להוסיף שום דבר? לשאלה הזו אין תשובה חד משמעית, מכיוון שרק את יכולה לענות בעצמך את התשובה לשאלה הזו, כי לכל אחת יש תשובה שונה משל עצמה. תתבונני בעצמך ותראי מה תהיה התשובה, "אני לא רוצה שהוא יתחיל לצרוח ויהיה לי פה בלגן, אז אני מסבירה לו, שיבין", אחת תאמר - "אם לא אסביר הוא ירגיש שאני סתם לא נותנת לו, כי אני לא אוהבת אותו", אחרת תגיד שהיא מסבירה כי "כואב לה לא לתת לילד שלה כשהוא מבקש", או "שלא ירגיש חסר"

האם ההסברים הועילו? האם הילד ה"מסכן" שלא קיבל, כבר לא מרגיש מסכן בגלל ההסבר? האם ההסבר סיפק אותו והוא אפילו הודה לך בחום? או שבדר"כ התגובות הספונטניות של הילדים לאחר הסברים הן; "אבל אמא, למה?", "לא, אמא! אני לא אשבע", "לא נכון, זה כן בריא" או "אז רק אחד".

בעצם, ההסברים גורמים לילדים שלנו להתווכח אתנו, לא לקבל את החלטתנו. הם גורמים להם לנדנד (מה שאת הכי לא אוהבת והכי מעצבן אותך, ואז העניין נגמר בצעקות, כעסים, טריקת דלת, אפילו הרמת יד – תלוי בגיל). בעצם, כל ההסברים שאנחנו נותנות לא מועילים לנו שום דבר. את ההסברים אנחנו נותנות לעצמנו, כדי להרגיש טובות יותר, כדי להשקיט את רגשות האשמה ש"אם אני לא נותנת אז אני אמא לא מספיק טובה", או לא מספיק מתחשבת וכו'. (כל אחת תברר עם עצמה). כדי ליצור מצב שילד מקבל את מה שאת אומרת, זאת אומרת משתף אתך פעולה - תגידי את מה שאת רוצה בלי שום הסברים! בעצם, כוונתך הייתה שהוא יבין אותך, ויקבל את ה"לא" יותר בקלות ובהבנה. אבל אז נוצר מצב הפוך לגמרי.

ילד לא צריך לשמוע שום הסבר על מה שאת רוצה/ אומרת/ מבקשת. (במקרים מסוימים, ניתן להסביר אחרי שהילד נענה ועשה מה שאמרת, וזה רק כאשר את רואה שהוא עושה כי אמא אמרה.) כשאת אומרת בצורה נעימה, לאחר שיקול דעת  "לא, אני לא מרשה" (הילד מרגיש ששקלת ולא ענית מחוסר סבלנות) יתכן מאד שהילד שלך יתאכזב, אבל הוא ירגיש את הביטחון בדבריך, הוא ירגיש וישמע את השדר שמה שאמא החליטה, כי היא הסמכות להחליט בשבילי, ברור גם לה. ובוודאי יש סיבות טובות לכך, ובפעם אחרת אמא יכולה גם להסכים.

אז תתחילי בבירור פנימי עם עצמך מדוע את מרגישה צורך להסביר, תחליטי מה שאת חושבת לנכון, תגידי בצורה בטוחה וסמכותית ותראי שמפעם לפעם רק גרמת לילד שלך להרגיש אהוב ומאושר יותר, והרבה פחות מאוכזב עם הרגשה של שנוא.

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!