מהות חג שבועות: ביום חתונתו זה מתן תורה

חג השבועות נקרא על שם שבעת השבועות שאנו סופרים ומתכוננים לקראת מתן תורה, כלומר על שם ההכנה לחג. אין לך חג משופע בהכנות רוחניות כחג מתן תורתנו, זה מתחיל ממחרת ליל הסדר שסופרים שבעה שבועות להיטהר ולהתקדש, לאחר מכן על ראש חודש סיוון נאמר ויחן שם ישראל 'כאיש אחד בלב אחד', לאחר מכן נצטווינו על שלושת ימי הגבלה והתקדשות יתירה, ומשה הוסיף עוד יום אחד מדעתו, ועוד הוסיפו ישראל להיות ערים כל ליל החג ולטבול לקראת הבוקר.

אך לעומת זה מפליא מאוד שבחג עצמו, לאחר קבלת התורה כבר, לא די שאיננו מתקדשים יותר, אלא בשונה מכל החגים אין לנו שום מצוה, אדרבה נאמר 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', וכשהיה בית המקדש קיים היו מקריבים את שתי הלחם שדווקא חמץ תיאפנה, וממנהגי החג להוסיף במיני מתיקה 'חלב ודבש', וכל זה הוא בהיפוך מן הפרישות.

הדבר מעורר פליאה שדווקא לפני קבלת התורה אנו כל כך בעבודה רוחנית, ודווקא לאחר שהתורה בידינו הננו מורידים הילוך ויורדים חזרה לעולמנו הגשמי. ההיגיון הפשוט היה מחייב אותנו לנהוג בהיפוך, להוסיף ולהתקדש דווקא לאחר קבלת התורה

מהות החג

בכדי לרדת לשורש העניין, יש להבין את מהות מעמד הר סיני. חכמינו ז"ל (תענית כו:) דורשים את הפסוק ביום חתונתו זה מתן תורה. נתבונן בעניין החתונה. הצופה מבחוץ על טקס נישואין רואה מערכת של התחייבויות הדדיות והוא אינו יכול להשיג את עוצמת האהבה וההתמסרות של האיש והאישה. כך גם מעמד הר סיני, בחיצוניות יש כאן מערכת של ציוויים ואזהרות, אך בעצם יש כאן אהבה נצחית, ישראל מתמסרים לחלוטין בבחינת 'נעשה ונשמע', ומרוב דבקות 'פרחה נשמתן', כתוצאה מייחוד עצום זה בוודאי מסתעפים התחייבויות רבות.

מהות הנישואין בין ישראל לה' היא חיי שותפות מלאים עד הפרט האחרון, ולכן יש לדעת שלפני מעמד זה כל הרוצה לדבוק בה' היה עליו לפרוש ולהיבדל כליל מן העולם הגשמי משום שהעולם כביכול מעלים את האלוהות ומהווה כעין סתירה לגילוי האלוהי, וממילא העבודה הנדרשת אז היא התנתקות מכל המציאות הגשמית. מצד עצמנו אין בנו כוח להעלות את הגשם אך מעמד הר סיני מאפשר לנו למצוא את הגילוי האלוהי בתוך המציאות הגשמית, כביכול הקב"ה מגלה לנו בתורתו איפה הוא מסתתר בכל פרט ופרט, מהו הרצון האלוהי בכל פרט מהמציאות התחתונה. בכוחנו להעלות כל התחתונים ללא צורך בפרישות מהם, אדרבה עבודתנו היא להאיר בתוכם.

זו הסיבה שבחג זה הכול מודים 'דבעינן נמי לכם', עלינו להביא את גילויי התורה בתוך ה'לכם', תורתנו היא תורת חיים העוסקת בהנהגה הגשמית דווקא. בניגוד לגויי הארץ שכאשר רוצים איזושהי חוויה רוחנית עליהם לפרוש ולהתנזר לחלוטין מן הגשמיות משום שאין להם תורה ואין בכוחם להעלות את התחתונים ובהשתמשותם בגשמיות נופלים בתוכה, אך עם ישראל חייבים עם תורתם להיפך - לרדת ולהעלות הכול.

בניגוד לחג הפסח שהיה עלינו להתנזר מאכילת חמץ, שתי הלחם המובאים לבית המקדש בחג השבועות דווקא 'חמץ תיאפנה', זה ההבדל בין ההכנה למתן תורה לבין השותפות עם הקב"ה לאחר קבלת התורה.

זה המשמעות ש'תורה לא בשמים היא' וכאשר המלאכים ביקשו 'תנה הודך על השמים' תשובת משה בכללות היא שמכיוון שאין להם יצר רע והיינו שאין בכוחם להוריד את התורה למטה, אין בכוחם לקבל את התורה.

במאמץ שלנו לקבל את התורה עלינו לעבוד הרבה כדי להגיע למעלה גבוהה וזה מהות כל ההכנות שלנו לקראת חג השבועות. אבל משעה שהשגנו את התורה והיא דבוקה ומחוברת לשורש נשמתנו הרי שהיא טבעית לנו ואנו יכולים כבר לגלות אותה בכל אורחות חיינו. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!