טלי אברהמי בטור מיוחד: חזרנו לשגרה או חזרנו לחיים?

לקראת פסח האחרון עבדתי על הפקת מופע חדש וייחודי, מסוג שטרם עלה ובתחום שטרם נגעתי בו. עבדתי במלוא המרץ והקדשתי זמן רב, מחלקות שלמות עמלו וטרחו סביב לשעון, איש איש בתחומו.

שיחת טלפון אחת ממחלקת התפאורה תפסה אותי בלתי מוכנה והותירה אותי הלומת רעם."מצטערים" לא נוכל לספק את התפאורה במועד כפי שהתחייבנו. הזמן קצר, ובפני עמדו שתי ברירות: הראשונה להתעקש, ולמצוא חברה אחרת שתספק את הסחורה, מה שיגרור עלויות מטורפות ודריכות מרוכזת שאכן הדברים יקרו בזמן, האפשרות השניה היתה להרפות, ולדחות את ההפקה למועד אחר - מה שאומר; שאין הפקה חדשה לקהל החג מבית טלי אברהמי.

ההכרעה לא היתה פשוטה. אבל מכיוון שעמדתי בדד ליין צפוף, חודש לפני החג ושבועיים קודם חתונת בני, הייתי חייבת לקחת החלטה ובניגוד גמור לאופיי. בחרתי באפשרות השניה. הודעתי לכולם שהפרויקט יורד כרגע מהפרק ונדחה למועד שיקבע.

יומיים לאחר מכן, הגיעה לאזורנו אורחת בלתי רצויה שסגרה באחת את כל העולם. או אז הבנתי, שאני בעצם 'ניצולת קורונה' ושכל עניין ביטול התפאורה שאמור היה להכניס אותי לסחרחרה חסך ממני הפסדים עצומים ושהכל היה מאת ה' לטובה.

את ההכנות לחתונה ערכתי במרץ, כאשר מידי יום נחתו עלינו הודעות המצמצמות את מספר המוזמנים עד לנוכחות עשרה איש בלבד.

זו היתה אחת החתונות השמחות ביותר שחווינו, השמחה שבפשטות הייתה כה אמתית ועוצמתית שהיא הקרינה וסחפה אחריה את כולנו. כעת התחילה תקופה חדשה ובלתי מוכרת בחיי כולנו עידן חדש, "עידן קורונה", היא היתה כרוכה - בסגר בבתים, שמירת מרחק, ביטול מפגשים ושמחות, בידוד וריחוק חברתי. מסכות על הפנים. חיטוי לפני ואחרי מפגש. בתי כנסת סגורים. כותל שומם. והרבה ספירת האומר.

כל יום נספרו חולים, נדבקים, מחלימים, כל יום נאמרו לנו הנחיות חדשות, עולם התרבות נדם, בוטלו האולמות, הארועים, הפרסומים, ההכנות, הכל נכנס למתכונת שלא הכרנו, אבל לא לזמן רב. עם ישראל לא מוותר. יצר החיים גדול מהכל. נסגרו בתי כנסת? נפתחו מנייני מרפסות וחצרות. נסגרו האולמות שמחה התקיימו חתונות שמחות בחצרות הבתים. בוטלו ארועי תרבות? היוצרים נתנו את דברם. והנגישו את הארועים באופן מקוון לכל בית. -עם ישראל חי!!! עם ישראל רוצה לשמוח!!!

יצירתיות ברוכה התפרצה בכורח הנסיבות. מיזמים מדהימים קמו מכל קצוות הקשת. כל כך הרבה חום דאגה ואכפתיות, חווינו אחדות מדהימה שטרם נראתה כמותה בכל חלקי העם. על אף הריחוק הפיזי שנגזר עלינו. זאת היתה חנייה קסומה בחיינו. שעצרה את מירוץ החיים האינטנסיבי והיוותה לנו הטענה רבת עוצמה. הטענה של אמונה, אחדות, קרבה לה'. החלטות חדשות ועבודה עצמית, שבעה שבתות תמימות.

ראש חודש סיון.

מודיעים על חזרה לשגרה באופן הדרגתי, "חזרה לשגרה"- האם המינוח נכון? אני תוהה...'חזרה לשגרה' בעייני היא חזרה לשגרה האפרורית. היא בד"כ אינה קלה וטומנת בחובה טעם מריר. הירידה לחיי היום יום לאחר ההתעלות מחגים מרוממים או חופשה מהנה ארוכה היא לא קלה, הנחיתה למירוץ החיים לאחר חוויות שמחות ומרעננות מביאות איתן כבדות וצורך להתניע מחדש.

וכעת? כולנו מלאי אנרגיה ורצון עז לחזור לעשיה. אין צורך להתניע אנחנו רק מייחלים לאות הפתיחה.

אז לאן אנחנו חוזרים בעצם?

אני שמה פעמי צפונה כמידי שנה בר"ח סיון, תפילה בקברי צדיקים. בעודי מתלבטת אם לצאת לדרך או לא, מצאתי את עצמי נוהגת צפונה. התפלאתי על עצמי על כך שלא בדקתי אם המתחמים בכלל פתוחים, האם יש הגבלת כניסה והאם בכלל יש קהל? התחנה הראשונה היתה השל"ה הקדוש.

אני מחנה את הרכב ורואה אנשים ונשים כולם מגיעים לכאן דווקא היום למטרה אחת מגיעים לשאת תפילה על חינוך ילדיהם. מנצלים את היום המסוגל לכך. עומדים בריחוק מה זה מזה. הסידורים עוטפים את פניהם וכולם מתפללים בדבקות ומעומק הלב."תן לכולנו חיים ארוכים" חיים אנו מבקשים ממך.

משם אני ממשיכה אל רבי מאיר. הכנרת מלאה על גדותיה והיא כחולה ויפה מתמיד. כמה זמן לא ראינו אותך? דוכנים רועשים מקבלים את פנינו, החניה עמוסת הרכבים מלמדת שהמתחם מלא. הדוכנים הרועשים והססגוניים מקבלים את פנינו. בתוך המתחם; המניינים נושאים בקול את הקדישים." יהא שלמא רבה" מתהדד באויר. - עדיין נמצאים ניצי הזהירות של המרחק.

אני מתפללת מרחק ס"מ מהציון. ביציאה. אני מזהה את מקבצי התרומות שחזרו לעמדות הקבועות, על השולחנות בחוץ מפוזר כיבוד שרק מתחנן לקחת אותו לברך, מה שמלמד שהיתה פה שמחה של מצווה. קול הרוכלים צועק באויר, מוזיקה רועשת מתנגנת. ואני מגלה לפתע שהם לא ממש מטרידים, הם מוסיפים צבע ובעיקר אמירה שחזרנו לחיים.

עולים ל"רבי שמעון". הדרך קופצת לי והוויז לוקח אותי בדרך קלה ומקצר לי את הזמן. הלב פועם מהתרגשות לא מוסברת. סדרנים מנתבים את הרכבים בחניה העמוסה ומתוכם יוצאים אנשים, נשים ילדים, נערים ולכולם שמחה בעיניים. רבי שמעון פתוח, אפשר להיכנס! אוטומטית אני מחפשת מי הולך למדוד חום בכניסה, האם יש קיבולת מותרת ואם אאלץ לעמוד בתור, אני נדהמת לגלות שאין איש. כולם נכנסים פנימה, לא רוצים לוותר על רגע אחד מיותר. אני מסתכלת לאחור לצדדים אולי לא זיהיתי את הסדרנים? אבל לא. אין איש. זה פתוח!! זה נגמר!!!

מבטי נופל על דלתות המתחם, אני רואה את שרשראות ברזל המנעולים, נזכרת שרק לפני יום הם היו סגורים, אין נכנס ואין בא. נראה שהם סיימו את תפקידם. מנעול הברזל שמוט דומם, מניח לבנים לחזור הביתה, הרשות ניתנה. "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים!!

אני נכנסת למתחם והתפילה מהדהדת בקול רם מהרגיל, נראה שגם החזן מתרגש וכל הקהל איתו יחד. נשים מתפללות בדביקות, עיני כולם מסגירות את ההתרגשות מהרגע, אני מתקרבת לציון והפעם, כבר לא שומרת מרחק, גם לא סנטימטר, מתקרבת לפרוכת הכי קרוב שאפשר.

זה היה הרגע שהרשיתי לעצמי לשחרר את מה שהתקופה הזאת עשתה לי בנשמה, לקחתי נשימה ומעומק הלב לחשתי: 'שהחיינו וקיימנו'...

נכון. מנינים מתחת לבית זה מרגש, תפילה במרפסות רוממה את הרוח, אבל....

אבל זה לא זה, אין כמו תחושת בנים השבים לחיק אביהם בשמחה, כשהם שוב רצויים ואהובים, בתי הכנסת נפתחו, נקראנו מחדש, הוזמנו לבית מקדש, מקדש מעט והשמחה עצומה. 'ושבו בנים לגבולם'. קול התפילה, קול התורה, תורת חיים ששוב מתחיל להישמע בחוצות, זוהי לא חזרה לשגרה זוהי החזרה האמיתית! חזרה לחיים.

ביציאה מהמתחם, אני מנסה לנתב את דרכי בתוך ההמון אנשים ונשים, ילדים ותינוקות ללא הגבלת כמות. כולם ממלאים את המרחב ובעיקר את הלב, טעם מתוק ומשמח של אחוות רעים, חיבוק חברי ולחיצת יד. חיים שאין בהם פחד מקרבה אנושית ומ"גל חדש". זוהי לא חזרה לשגרה זוהי חזרה לחיים. - וגלים שנראה רק בים.....

הכל לפתע מקבל משמעות אחרת, מוערך יותר, המוח מחשב מסלול מחדש. התחושה היא של שמחה פורצת גדר, החיים חוזרים למסלולם וזהו עבורנו האוויר לנשימה. אני מגיעה לרכב ועל הצג מופיעה הודעה מרגשת: "עולם התרבות חוזר לפעילות, האולמות וההופעות יפתחו לפי המתווה ב 14 ביוני...."

זוהי לא חזרה לשגרה. זוהי חזרה לחיים.

שבת אחים גם יחד, אני מחכה כפי שלא חיכיתי מעולם לרגע פתיחת האולמות, לראות אתכן, קהל הנשים והבנות אליו כה התגעגענו, לברק בעיניים, לשמחה שלא תפסק, לצחוק המתגלגל, לשחקניות לצוות הזמרות ולשיר שיהדהד באולם ובכל העולם: "החיים טובים"!!!

לא חזרנו לשגרה חברות. חזרנו לחיים.

ברוך מחיה החיים !!!!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!