הגעגועים ל'שטיבל': האם התפילות במרפסות יהפכו להרגל
אט-אט התרגלו רבים לשלש תפילות במרפסת, לעשות את הפסח ושבעת ימיו בין כותלי הבית, וכן הלאה. כבר שומעים פה ושם מיהודים נחמדים אמירות בסגנון: 'מה רע להתפלל בגינה עם השכנים?'; 'חשבתי שלא נוכל לשרוד זאת'; 'כמה נחמד לשמוע קריאת התורה מהחלון'
- יוסף מאיר האס, המבשר
- ז' אייר התש"פ
- 12 תגובות
מעשה היה בחסיד שהתגורר באחד הכפרים הנידחים באוקראינה הענקית. יהודי בודד בין מאות ערלים נבערים, בלי מנין ובלי בית כנסת בו יוכל לשבת יחד עם יהודים נוספים ולהתעלות בעבודת ד'. בכל חודש-חודשיים, כאשר חש שאינו עומד יותר בחוסר הרוחני והגעגועים לחצר הקודש של רבו, היה מתיישב החסיד ומעלה על הכתב את רחשי לבו ההומים בערגה לנעשה בצילו של הצדיק, לאווירה המרוממת בצילא דמהימנותא לה זוכים אחרים, ואילו הוא נאלץ לשבת בדד בין גויים ללא טיפה רוחנית.
בכל פעם, היה הצדיק משיב לו במכתב תשובה, שאכן מבין הוא את הרגשת הבדידות להתגורר במרחקים ללא קהילה יהודית, אך לכל אחד יש את השליחות שלו, וכנראה זוהי שליחותו העכשווית. כך התנהלה חליפת המכתבים בין החסיד לרבו משך תקופה, עד שבאחת פסקו המכתבים לבוא מהכפר לעיר הגדולה.
מששלח הצדיק לברר את הסיבה, התקבלה התשובה מפי החסיד: 'הזמן עושה את שלו! אמנם לא נעים לומר זאת, אבל התרגלתי למצב הנוכחי; כבר לא כל כך קשה לי עם הבדידות, מצאתי חברים ערלים בשכנותי והכל בסדר; לא רואה צורך עוד לבטא את הגעגועים'...
עוד באותו יום שיגר לו הצדיק מכתב בהול שיעזוב בדחיפות את הכפר המרוחק ויבוא לקבוע משכנו בסמוך אליו. 'כל זמן שהיית מלא בגעגועים לזכות להיות בין יהודים ובצל הצדיק', שח לו הרבי בנעימה מוסרית חביבה, 'הרי שרגשי הכמיהה השלימו את מה שהיה חסר לך בפועל, אולם עתה שכבר השלמת עם גורלך והגעגועים פסקו באחת, אסור לך להישאר במקום אפילו רגע אחד'.
לעניינינו: בתחילה, כאשר ננעלו בתי המדרשות על מסגר ובריח בהוראת משרד הבריאות, העצב ניכר על פני כולם. לא היה אחד שדיווח לילדיו ולבני ביתו על סגירת המרכזים הרוחניים בחדווה. אמנם לא מדובר בגזירה חלילה, כי אם אמצעי זהירות לביטוח שלום הציבור, אבל עדיין כולנו קיבלנו את הבשורה בהלם ובתדהמה. הרי המקומות האלו הם מרכז החיים של כל אחד, כאן אנו מתפללים שלש פעמים, כאן אנו קובעים עתים לתורה בכל יום, כאן פוגשים אנו את כל הידידים והמכרים. איך נשרוד בלי זה???
עתה, כל אחד יבדוק את עצמו אם הסיפור שנזכר לעיל אינו תואם את רגשותיו האישיים. בתקופה הראשונה אכן נשמעו צקצוקי לשון כאובים למראה בתי המדרשות והיכלי הישיבות החשוכים והנעולים, אך מנהגו של עולם הוא שהרגל נעשה טבע. אט-אט התרגלו רבים לשלש תפילות במרפסת (הסיפור עם הילד שהכין תפילין ממשחק לגו, לא ידע ימים יפים יותר...), לעשות את הפסח ושבעת ימיו בין כותלי הבית, וכן הלאה. כבר שומעים פה ושם מיהודים נחמדים אמירות בסגנון: 'מה רע להתפלל בגינה עם השכנים?'; 'חשבתי שלא נוכל לשרוד זאת'; 'כמה נחמד לשמוע קריאת התורה מהחלון'...
הבה לא נהיה כאותו חסיד בן-כפר שהסתגל למצבו הרוחני המדוכדך. אסור לנו להתרגל בשום אופן לתקופה הזמנית הנוכחית. נזכור היטב את הרגעים הנפלאים ברוב עם הדרת מלך, נמתין בכיליון עיניים לשוב לבתי המדרשות ולהיכלי התורה, כאשר רשפי אש אלו יזרזו את הגאולה הפרטית והכללית של כולנו, אמן ואמן.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 12 תגובות