נפתחו אירועי יום הזיכרון ברחבת הכותל המערבי

כבכל שנה, פתח נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, בדברים שנשא בטקס הממלכתי ברחבת הכותל המערבי בירושלים הערב (שני). בטקס נשא דברים גם הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי. השנה בצל משבר הקורונה התקיים האירוע ללא קהל.

נשא המדינה פתח את דבריו כשהוא חובש כיפה שחורה לראשו: "משפחות יקרות, ״צִיַּרְתִּי לִי מַלְכוּת שָׁמַיִם", כתב אברהם חלפי". "צִיַּרְתִּי לִי מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּיָרֹק - לְזֵכֶר כָּל מֵתַי. וְהֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי קוֹרֵא בִּשְׁמָם וּמְשִׁיבִים לִי בְּחִיּוּךְ פָּנִים. עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים שֶׁבָּם הִשְׁאִירוּ אֶת הֵדֵי קוֹלָם". כך כתב חלפי.

והשנה, השנה אתם לבד בחדרים, מקשיבים להדי קולם. איננו יכולים להגיע אל בתיכם, איננו יכולים לעמוד לצידכם בחלקות הצבאיות. איננו יכולים לחבק אתכם, לאמץ אתכם לליבנו כשהצפירה מפלחת את השקט, קורעת את הלב.

מי שפגש אתכם הורים, אחיות, אחים, בנות ובני זוג, סבתות וסבים, ברגעים הקשים של השבעה, של השלושים, של השנה הראשונה, וגם אחריה, שמע את השאלות הגדולות: איך ממשיכים מכאן, לאן ממשיכים מכאן. למה, למה להמשיך מכאן. "בחרו בחיים" ביקשנו, התחננו כולנו. החיים המשיכו לפעום בחוץ, מכעיסים, מהירים. ואתם, בכל יום, נלחמים למען החיים. מלמדים את הגוף פעולות חיים מובנות מאליהן: להתעורר ולקום מהמיטה. ללעוס הברות ומילים זו אל זו עד שיהפכו למשפטים, לדיבור. לצאת החוצה, להיכנס למכונית או לעלות על אוטובוס. להיות בחברת אנשים, להירדם בלילה, לישון. והנה באה עלינו תקופת המגפה, ופתאום נדמה שהעולם מסתובב לאט יותר. בידוד כזה, ימים שכאלה, מציפים אצל כולנו את מה שיש. אבל הם מציפים עוד יותר, אני יודע, את מי שאינו. הם מציפים עוד יותר, את החלל, את הגעגוע, את הכאב.

ומה אתכן משפחות יקרות, אהובות? מה אתכן בעת הזו? מה אתכן ועם אהובכן שאיננו, אהובתכן שאיננה. מה עם החדרים בהם השאירו את הדי קולם? כמה קשה ההבנה, התחושה, שאיננו יכולים להתאסף יחד, משפחה, וחברים, ואוהבים, כדי לכאוב, לרגע אחד, יחד. לכאוב יחד, את יקירכם שאינו. להיעטף בחיבוק של אוהביו, של אלה המבקשים להכיר ולזכור אותו, גם אם לא פגשו בו מעולם.

אני יודע משפחות אהובות, כי אתן לא צריכות את יום הזיכרון כדי לזכור. לכן יש הרי עוד כל כך הרבה ימים, עוד כל כך הרבה לילות, כל השנה. היום הזה הוא בשבילנו. כדי שנוכל ולו לרגע, להכיר את הפנים והשמות, החיים והסיפורים של בני ובנות הארץ הזו, של האהובים שלכם. כדי שנזכור ונזכיר את שתי ההבטחות העומדות בבסיסה של הברית הישראלית, לבנות בזיעת אפנו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה בכל מחיר, גם אם לא שבו מן הקרב. השנה לא נוכל לבכות יחד, השנה לא נוכל להביט בעיניכם, אבל נזכור את שתי ההבטחות האלה. נזכור ונזכיר, ונרגיש היטב, גם השנה, את המחיר הבלתי נתפס שנכפה עלינו על מנת שהבטחות אלה יקויימו.

כל בית בישראל יהיה השנה נר של זיכרון לידיו של אבא, שהניפו פעוט אל-על, לחיוך של הבן שלא שב, לתבונת הנכדה שאיננה, לנדיבות לבו של האהוב, שאת כף ידו, בידה, עוד מרגישה אהובתו שנותרה לבדה; לאהבה שלו לים, להמולה שרחשה סביבו, וסביב החברים שלו, כשהיו בבית. לחיבוק החם שלהם שלא היה ולא יהיה כמותו. בחדרים כולם יהדהדו צעדי קולם. את שירו, מסיים אברהם חלפי כך: "אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חַיִּים - לְכָל מֵתַי. וְהֵם חַיִּים אוֹתָם שֵׁנִית וְגַם לָנֶצַח. אֲבָל עָצוּב בִּלְעֲדֵיהֶם בַּחֲדָרִים."

השנה יותר מתמיד, ניתן להם כולנו חיים. נהיה אנחנו נרות הזיכרון של החיים שכבר הספיקו לחיות, ושל החיים שלא יספיקו עוד לעולם. נחבק אתכן משפחות יקרות, מרחוק, לבנו אחוז בשלכן. נפשינו קשורה בנפשכם. אני מבקש לשלוח מכאן, בשם כולנו, כוחות לפצועי צה"ל וכל מערכות הביטחון, ללוחמים וללוחמות שמלאו את תפקידם ועכשיו מסע ארוך של החלמה עוד לפניהם. יהי זכר בנינו ובנותינו, צרור בצרור החיים, ונצור בלוח ליבנו לעד", כך הנשיא.

טקס יום הזיכרון בכותל המערביצילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

טקס יום הזיכרון בכותל המערביצילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

טקס יום הזיכרון בכותל המערביצילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

טקס יום הזיכרון בכותל המערביצילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!