רצון יתר, בושה, והדרך הממוצעת

ג' דרכים מצאנו בפרשתנו בגישת האדם אל הקודש: בתחילת הפרשה על הפסוק וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ (ט ז) מביא רש"י ממדרש חכמים: שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת.

ביום השמיני למילואים, היום הראשון שאהרן אמור לכהן בקודש, אהרן מרוב ביטולו ושפלותו בעיני עצמו, לא רצה לגשת לעבודת המזבח, על משה היה לקרב אותו ולתמוך בעדו ביום החשוב הזה.

מאידך בהמשך הפרשה מצאנו התייחסות הפוכה בתכלית לעבודת המקדש, בני אהרן נדב ואביהוא הקריבו אש זרה שלא נצטוו, כלומר רצו יותר מדי.

לעומתם אלעזר ואיתמר בני אהרן הצעירים הלכו בדרך האמצע, לא עשו מעצמם, אלא קיבלו את הוראותיו של משה.

הנלמד מזה, דבר ראשון, מובן וברור שהדרך השלמה והראויה היא הדרך הממוצעת, כשאדם עושה את מה שנצטווה – מה שמתאים לפי מצבו הרוחני.

בנוסף, נראה שבתחילת העבודה ראוי לו לאדם לחוש בושה ולהבין שמצד עצמו ללא רחמיו וחסדיו הגדולים איננו זכאי לעבודה זו.

אך הבחינה השלישית לקפוץ מעבר למה שראוי לו, נראה שנובעת מגאווה ואין לה מקום כלל. 

וזהו, בחינת התפארת.

ונמצא שני אלו הם שתי הקצוות בהתייחסות לעבודת המזבח, בחינות חסד וגבורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!