מיוחד: העיתונאי החרדי לבש קיטל ומסכה בקרית ספר
איך הגיבו מתפללי השטיבלאך בקריית ספר למראה חולה הקורונה שהגיע להתפלל איתם? • מה אמרו לקוחות הפלאפל כשראו את החולה בולס פלאפל בכל פה? • לכבוד פורים, יצא לשטח כתב מגזין בקהילה יצחק פלדמן כשהוא מחופש לחולה קורונה • ומה אמרו השכנים על המתיחה? • צילום: קובי הר-צבי
- יצחק פלדמן
- י"ד אדר התש"פ
- 2 תגובות
מאחורי המסכה - הרחובות הסמוכים לביתי מקבלים צורה אחרת. זה לא העניין של העוברים ושבים המפנים אליי מבטים בתמיהה מהולה בחשש, כמו הזווית שבה העין לוכדת את המראות והאוזן את הקולות. למסכה, כך אני חושב עכשיו, יש חלק בלתי מבוטל בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. את הסיפור הזה אני רוצה לברר עד הסוף.
אז מה אנחנו מספרים לעצמנו בימים אלו? כמובן סיפורי קורונה. טוב, גם קצת בחירות. אבל בחירות הן עניין בר חלוף (במדינות מתוקנות). ואילו הקורונה, - מספרים לנו מומחים בעלי שם - באה על מנת להישאר. או לקחת אותנו איתה.
ועד שהיא תיקח את מה שתיקח, ותשתמש בבני האדם למשחקים של חיים ומוות, זה הזמן שלנו לשחק איתה. יום קודם לכן התקשרתי לעורך והצעתי לו לערוך ניסוי חברתי שישתלב יפה עם אווירת הפורים. בראש הניסוי תעמוד השאלה – כיצד הציבור החרדי מגיב לקורונה. וכשאני אומר קורונה אני מתכוון לאזהרות של מומחי הבריאות מפניה, וגם לקורונה עצמה. "תאר לך" אמרתי לעורך, "שחולה קורונה מגיע פתאום בלי הודעה מוקדמת לאיצקוביץ או לזיכרון משה מה תהיה התגובה של הקהל המקומי. תאר לך גם, כיצד יגיב אותו קהל למומחה מטעם משרד הבריאות שיגיע להזהיר מפני הנגיף המתדפק על דלתותינו".
העורך נהנה, אבל אז אתגר אותי: "אם אתה עושה ניסוי חברתי מופלא שכזה, למה אתה מרחיק נדוד לבני ברק וירושלים. זה לא שאתה גר בתל אביב או פתח תקווה. אתה בסך הכל צריך לצאת מהבית שלך בברכפלד ולרדת לאחד המרכזים המסחריים או השטיבלאך, והנה יש לך ניסוי מרתק בלי הרבה מאמץ ועם חסכון משמעותי בדלק".
אוי ריבונו של עולם. במשך שנותיי המועטות בכתיבה יצרתי לעצמי כנראה תדמית בלתי מנוצחת של פסיכופט. אחרת אין לי הסבר מדוע העורך מציע לי לשרוף לעצמי את החיים במדורה ענקית מתחת לבית שלי. מול השכנים.
עתה, משאין לי ברירה אחרת, אנסה לפחות להתקין לי ציוד שיסתיר את הפרצוף שלי ככל האפשר. בירור רציני בכל בתי המרקחת בסביבה העלה שעם ישראל בפאניקה. מסכות קורונה אינן ניתנות להשגה. ואני מדבר על שישה בתי מרקחת במודיעין עילית, ארבעה סופר-פארמים במודיעין תחתית, ועוד כמה ביישובים חשמונאים, לפיד והסביבה. אחד הרוקחים הציע לי תחבושת אלסטית. הוא אמר משהו על אחד שהיה חייב לצאת לחו"ל ולקח את זה בלית ברירה.
אחרי טרחה מרובה, בדרך לא דרך, הצלחתי להשיג שתי מסכות: אחת לי, ואחת למי מהעוברים ושבים שיסכים להתנסות. עכשיו עליי למצוא חלוק לבן כמו של הרופאים המתמוטטים בסין. הפעם החלטתי שלא לנסות את מזלי המפוקפק בבתי המרקחת, ולמצוא לבוש חילופי אצלי בבית. סבתא שלי עליה השלום נהגה לומר "אין דבר שיש בחוץ שאין בבית". וסבתא צדקה. דרך אגב היא צדקה בהכל. גם במשפט ההוא שהייתה אומרת לי תמיד: "אם תמשיך להתנהג כמו שאתה מתנהג, עוד יצא ממך טיפוס תימהוני שמסתובב ברחובות עם בגדים מוזרים". מי יגלה עפר מעינייך סבתא ותראי בהתממשות דברי הנבואה שהתנבאת.
אחרי שהפכתי את הבית ונברתי שעה ארוכה בארון התחפושות, מצאתי את המטמון מתחת התנור. בארון הרגיל ניצב לו במלוא הדרו הקיטל הלבן של יום כיפור, מחכה בנחת לליל הסדר הקרוב. אורו עיניי. הנה, בפעם הראשונה בחייו של הקיטל בן האחת עשרה שנה הוא יזכה לשמש יהודי יותר מפעמיים בשנה. תגידו אתם, האם יש דבר שנראה כמו חלוק רופאים יותר מאשר קיטל ליטאי מבד פשוט? הלא אפילו חלוק הרופאים האמיתי עומד נכלם ומבויש מול הקיטל שמכניס אותו בלולאה הקטנה שלו.
עתה, משהייתי לבוש במסכה שהסתירה היטב את פרצופי, ובקיטל שעטף את רוב גופי, לבשתי גם כובע טמבל שמצאתי בארון הטיולים, ולבשתי כפפה של חורף מארון עונות השנה. (הצלחתי לטפטף לכם בלי שתשימו לב שלכל אירוע בחיים יש לנו ארון מיוחד.) אני יודע שזה לא נראה בדיוק כמו הכפפות שלובשים החולים והרופאים. אבל מתי בפעם האחרונה הסתובב חולה קורונה בקרית ספר שמישהו אמור לדעת בדיוק מה צו האופנה השולט בקרב חולי המגזר?
הסתכלתי במראה, ולא הצלחתי לזהות את עצמי. השכנים בוודאי שלא יצליחו. אפשר לצאת לדרך.
תחנה ראשונה - שטיבלך 'היכל יצחק'
התחנה הראשונה שלי היא בית הכנסת 'היכל יצחק' שברחוב חפץ חיים בקרית ספר. 'היכליצחק' כפי שאומרים תושבי העיר בחיפזון ובהבלעה. לכאן מגיעים אלפים מדי יום לתפוס מנחה מעריב, וגם שחרית ודף היומי. לכאן אני מגיע עכשיו, בשעה אחת בצהריים, כדי לעורר ולזעוק על דבר הקורונה הנרגשת עלינו רחמנא ליצלן.
ומכיוון שמגידים ואנשי מעשה אינם זועקים על מחלות, הרי אני מחופש למומחה בעל שם מטעם ארגון בריאות כל שהוא, או לכל הפחות כך אני חושב את עצמי. חסד עשיתי עם משרד הבריאות שהדפסתי עבורו כמה חוברות מקצועיות בעניין הקורונה. איך ראוי להתגונן בפניה, ומה עושים כאשר יש חשש שהיא ממש דופקת בדלת. את החוברות הללו אני אוחז עכשיו ביד, כאשר ביד השנייה, זו עם הכפפת חורף הלא נוחה, אני מחזיק במסכה נוספת. שלא נצטרך.
על מנת לא לקומם עליי את כל בני העיר, וכדי שלא יזמינו לי את מחלק האכיפה של משרד הבריאות, אני לובש את הפריטים החשודים ברכב, שאותו אני מחנה הכי קרוב שאפשר ל'היכל יצחק'. על כל צרה שלא תבוא.
כאשר אני מופיע ברחבת בית הכנסת, עשרות פרצופים נדהמים מתעגלים בצורות שונות מסביבי. חלקם יצירתיים מאוד. איש אחד שזה עתה סיים תפילת מנחה מתחיל לגמגם מעשה בני גנץ, כשהוא שואל אותי "אתה... אתה... אתה... אתה... חולה"?
לא אדוני, אני לא חולה, אבל רק מהמבטים שאתה תוקע בי אני עשוי להידבק באיזו מחלה נסתרת. אף פעם לא ראית אדם לבוש מסכה, קיטל וכובע טמבל באמצע היום?
סליחה, אני פשוט..." והוא מצביע על הלבוש שלי, מדגיש בעיקר את מה שקורה לי על הפנים.
אני, רחום וחנון, מבין לליבו. אני מסביר לו שבאתי הנה כדי לעורר על המצב ולהסביר לציבור איך להתמודד. שמעתם על הקורונה? אני מרים עכשיו את קולי ופונה לקהל הנאספים כולו.
"בטח, בירה קורונה"! קורא בחור ישיבה את אחת הבדיחות המופלאות ששמעתי בחיי. כמה מחבריו מתגלגלים מצחוק. אני מסביר להם שזה לא סדר מוסר בישיבה, ושהעסק פה רציני עד אימה. מי שלא ילמד עכשיו את הכללים וישנם אותם כמו לפני מבחן של דרשו עלול למות.
"למות?"
כן ידידי הצעיר.
עכשיו נהיה כאן שקט. אני מחלק להם את החוברות שהדפסתי בדפוס המקומי (ליצמן, שלחתי חשבונית למייל של המשרד) ומסביר להם מה מותר ומה אסור. איפה אפשר להסתובב, ואיפה לא כדאי. אני פונה לאברכי היכל יצחק וקורא להם שלא לנסוע לתאילנד עד שיתבהרו העניינים. כן, אני אני יודע שזה קשה לכם. אבל את החופשה של פסח תצטרכו לבטל. זה לא הזמן לשוטט בסיאול. תגידו לילדים שאולי בקיץ, אם המחלה תיעלם בעזרת השם.
אני מביט בציבור המבולבל. באוזניי רוחי יכול לשמוע את קולות ילדי קריית ספר המייללים בבכי על ביטל החופשה השנתית לקוסומי. אבל אין ברירה ידידיי. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. או איך שאומרים בתל אביב: הבריאות היא מעל הכל.
אברך חסידי עם חולצה בחוץ, ובאופן כללי לבוש המעיד על פיזור נפש ברמה שאני מחבב, מגיח מהצד השני של הרחוב. הוא שמע מהעוברים ושבים שנציג משרד הבריאות מסביר פה על הקורונה ויש לו שאלה: ביום חמישי הוא טס לחו"ל, הוא רוצה לדעת איפה משיגים מסכות. פה אני בבעיה. צחוק צחוק, אבל בשום אופן אני לא יכול לסכן את היהודי היקר הזה בבדיחותיי התפלות. בלית ברירה אני נאלץ להעניק לו את המסכה השנייה שאני מחזיק ביד, תוך שאני מתפלל שלא יבוא עוד אחד כזה ויאלץ אותי להביא לו גם המסכה שאני לובש ולחשוף את פניי מול אנשים שאני מכיר באופן אישי.
יהודי מגיע כעת להתפלל. הוא מבחין בהתקהלות ומבקש לברר מה קורה כאן. אני מכיר אותו היטב. אנחנו משוחחים בטלפון לפחות פעם בשבוע. ואחת לכמה זמן אני גם רואה אותו פנים אל פנים, כאן בעיר או במקומות אחרים. הדופק שלי משתולל. האם הוא יזהה אותי? את המשקפיים העתיקים שלי? את השיער המלבין המבצבץ מפאותיי? את הגובה הלא סטנדרטי? או שמא יבחין בשרוכי הנעליים שלי שכרגיל אינם שרוכים כמו שצריך. איך לא חשבתי על זה: איזה בזיון זה יהיה אם אני איחשף בקלוני בגלל שרוך בנעל? אני אהיה סוכן הביון הראשון בעולם שנפל על שרוכים, ולא במובן הפשוט של המילה. כולם מכירים את הסיפור על החייל שקיבל על עצמו להקפיד לשרוך קודם את נעל שמאל ואחר כך ימין ובגלל זה ניצל במלחמה. אז אני אהיה החייל הזה שבגלל שרוך – נפל במלחמה.
אני רושם לעצמי, וירטואלית, להתחיל ללמוד לשרוך כמו שצריך. בינתיים החבר ההוא ניגש קרוב אליי, כל כך קרוב שאם הייתי חולה קורונה, הוא היה מוחזק עכשיו בבידוד מאחורי חומות בטון. אני בטוח שהוא שומע את דפיקות הלב שלי. הוא מסתכל עליי. אני מנסה לקלוט איזה רמז בעיניו, תפס או לא תפס? אבל כלום. הוא לא מפרגן לי אפילו לא מצמוץ. בלי שום הכנה מוקדמת הוא מבקש ממני חוברת ושאני אסביר לו במילים קצרות מה יש בה. עכשיו אצטרך להשמיע לו את קולי. זהו, הלך עליי. הוא לא מאלו שניתן לסמוך עליהם שלא יגלו. אם הוא תופס אותי על חם, הוא מפשיט אותי מהקיטל והמסכה ומשאיר אותי באמצע היכל יצחק עם כובע טמבל וכפפה אחת ביד. הילדים שלי יצטרכו להשתדך עם משפחה מאוסטרליה. זה כזה נורא? אני לא בטוח. אז הם יראו קצת חיות עם כיס. לא סוף העולם. אני נרגע מעט ומתחיל להסביר על הקורונה: שהיא באה מהגויים שלא שומרים על כשרות המאכלים ואוכלים עטלפים השם ישמור. הוא מאזין לדברי בשקיקה, ולאט לאט אני מתחיל להבין שהוא פשוט לא קולט מה קורה פה. אני מדבר ומדבר, כמו שאני יודע בלי הפסקה, בלי להשאיר לבן שיחי רווח לזרוק מילה, ואילו הוא, שמגדיר את עצמו תמיד כאדם פיקח, כזה שאי אפשר לסובב אותו, מהנהן לי בראשו ברצינות תהומית. אוי האנושות.
תלמיד חכם יצא מ'בית שני'. אני פונה אליו ומבקש לברר האם יש חשש שביעית בקורונה. הוא אמר לי בחיוך שלא. אז שאלתי: "וחשש ספיחין"? היהודי שזרם בשלב הראשון, הסתובב עכשיו ונעלם. החלטתי להמשיך את הקו ההלכתי. בכל זאת, קריית ספר, עיר התורה. עד כה לא שמעתי מספיק הנחיות הלכתיות בעניין הנגיף. הנחתי את הציבור להיזהר שלא להעביר טלית ותפילין מאחד לשני כי הבד נושם, והעור מדבק. הם הקשיבו לי ברצינות, ואני נבהלתי, איך לוקחים את זה מכאן. סיפרתי לנאספים שאני בא עכשיו מבני ברק, ושפגשתי שם חתן שהיה בבידוד בגלל קורונה וזה הסתדר לו מצוין עם השבוע שלא מתראים עם הכלה, חסדי השם. כמעט מופת הייתי אומר.
רגע לפני שעזבתי את בית הכנסת ביקשתי מהציבור להשתתף בתחרות מיוחדת של משרד הבריאות. סיפרתי להם שכבוד השר ליצמן מחפש שם יהודי יותר לקורונה. לא יתכן שאנחנו נקרא לה ככל הגויים. ההליכה בחוקות הגויים מסוכנת יותר מהקורונה עצמה.
אברך אחד הצביע. יש לו שם: "אפשר לקרוא לה קריינע".
אמרתי לו שזה לא נשמע חיידק. זה מצלצל כמו שם של רבנית חסידית. מקסימום כמו סופה באמריקה. ליטאי אחר הציע שם ישיבתי: "קרן אורה". השארתי לשר ליצמן שיתמודד עם מבול ההצעות ששטף אותי, ועזבתי את המקום.
תחנה שניה - רחובות העיר
אני גר בעיר הזו כבר אחת עשרה שנה. אני אוהב אותה יותר מכל המקומות שטיילתי בהם בעולם. אני גם יודע שיש כאלו שלא מחבבים אותה, בלשון המעטה. לא פעם שואלים אותי, בנימה שמתאימה יותר לליברמן: "איך אתה מסתדר עם כל האברכים שם". ואני רק מתבייש שלא חושבים אותי כאברך מן המניין.
נעים לי ברחובותיה של קריית ספר. אני נהנה להסתובב בהררי ברכפלד ולנשום את האוויר הצלול. היא קרובה לירושלים, קרובה לבני ברק, ובעיקר שקטה. כשהלילה יורד על מודיעין עילית, השלווה אופפת אותה. אין כאן את רחוב רבי עקיבא או את בר אילן שימשיכו לצפור עד לזיהום רגישות האוזן. ככה נח לי.
הפעם אני עושה את הטיול הזה כשמסכה על פניי וקיטל פתוח מתנדנד משני צדי גופי. בהרים המקיפים את העיר אני יכול לראות אנשים מבודדים. לא לא. אלו לא אנשים ששבו מחו"ל. אלו חסידי ברסלב המתבודדים על ההרים, מתפללים ומשיחים את ליבם.
ילדה אחת מסתכלת עליי בחוסר הבנה. היא פונה לאימה: "אימא, למה האיש הזה לבוש עם טיטול על הפנים"? בפעם הראשונה היום צחקתי.
אני עוצר יהודי אחד שממהר. שואל אותו אם הוא שמע על קורונה. כשהוא משיב לי בחיוב אני שואל אותו אם הוא יודע למה זה קרה. הוא לא יודע. אני עוזר לו: זה מגיע בגלל שלא שומרים על העיניים. קורונה, אגב, מלשון קרנית.
הטלפון מצלצל. אשתי על הקו. קצת קשה לי לדבר כשהאוזניים שלי נתונות בין שני חוטים שמחזיקים את המסכה. איכשהו אני מצליח לשמוע שהיא מתלוננת: "אני לא יודעת מה לעשות".
מה קרה?
"הילדים שמעו שיש חיידק קורונה אז הם מצחצחים שיניים כל היום. כבר סיימו משחה שלישית".
עם כל הכבוד לאשתי ולילדים, יש לי עבודה לעשות. אני מחויב לקוראים. אני חוזר לרכב ונוסע למרכז המסחרי קסם. הפעם הנסיעה מתבצעת כאשר הציוד עליי. נהגים שחולפים לידי תופסים מרחק. הם מפחדים לנשום את העשן שהרכב שלי פולט מהאגזוז. לא ברור עד כמה הקורונה מסוכנת לעתיד האנושות, אבל היא בהחלט מסוכנת לעתיד ההומור והאינטליגנציה.
תחנה שלישית מרכז מסחרי - האומץ לקנות פלאפל
למרכז קסם אני מגיע מדי יום חמישי לעשות קניות לשבת. כלומר, אני אמור להגיע. בפועל אשתי עושה את זה, ואיכשהו זה עובד לא רע. אם הייתי יכול לשלוח את אשתי לעשות גם את מבצע הקורונה, לא הייתי כאן עכשיו. אבל אני לא יכול. אז הפעם זה עליי. אני מחנה את הרכב, ומגלה שבסך הכול יש לנו בעיר מרכז מסחרי לא רע בכלל. אפשר לקנות פה הכול. תיכף נראה אם אפשר גם למכור פה לוקשים. הפעם, אני משנן לעצמי שוב ושוב, אני לא נציג משרד הבריאות. אני חולה קורונה בעצמי.
הבטן מקרקרת. אני מרגיש שהיא תיכף נדבקת לגב. אני מתחיל להאמין לתחפושת של עצמי וחושש אולי ככה מרגישים חולי קורונה ברגע האחרון. אני חייב לקנות משהו לאכול. עקרונית אני בדיאטה, אבל במצבי הרפואי החדש - עוד פלאפל פחות פלאפל. קראתם על סיני חולה קורונה שמת בגלל שאכל פלאפל?
אני תופס את מקומי בתור למוצר השמנוני. באופן שמימי התור מתקצר בבת אחת. מצאתי שיטה! במקום להמתין שעות בתורים הבלתי נגמרים בבנקים ובחנויות, כל מה שאני צריך לעשות זה ללבוש קיטל ולעטוף את הפנים במגבת מזדמנת. אני רושם לעצמי שאני חייב לבדוק אם זה עובד גם בפקקים. העולם הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.
בניגוד ללקוחות שבידם זכות הבחירה אם להישאר או ללכת, למוכרים אין הרבה אופציות. בחור צעיר שמגלגל כדורים מעל סיר מבעבע מרים את הראש והעיניים שלו מתעגלות כמו כדורי פלאפל. הוא חושב שהוא הוזה. אני מכיר את התחושה. אני מבין אותה. לכן אני שובר את הקרח ומזמין מנה. "שים לי הרבה טחינה" אני מתחנן אליו, ומסביר גם למה. "חזרתי עכשיו מאיטליה, שם אין טחינה בכלל ואני ממש מתגעגע".
עכשיו הוא כבר בהיסטריה. האברך האחרון שעוד העז לעמוד לצדי תופס שני מטר מרחק. אני בוחן את כושר היכולת שלו לעמוד בלחצים. "צדיק, זה נראה לך יפה להתייחס אליי כמו מצורע? זה לא שחזרתי מסין או משהו. בסך הכול איטליה." אני עושה צעד אחד לכיוונו. הוא לוקח צעד אחורה. אני מתקדם עוד אחד, הוא ממשיך לברוח כמו מגנט הפוך. עוד רגע הוא מתרסק על מכונית בחנייה. עצור עצור, אני אומר לו, זו מתיחה. הוא משחרר אנחת רווחה.
"אתה לא נורמלי" הוא אומר, ואני אומר לו שזה ממש לא דיווח ראשוני.
אחרי שאנחנו מסיימים את שיחת הפיוס שלנו אני שב אל הפלאפל. השטח עדיין ריק. אנשים חוששים לחזור למקום שבו הסתובב עד לא מזמן חולה קורונה. המוכר שלי לא נמצא. כנראה ברח הביתה, או לבידוד. מישהו אחר מחליף אותו. "מה קורה פה" הוא שואל. "אתה כבר החולה קורונה השני שמגיע לכאן היום. יש מצב שארגון הבריאות הבינלאומי גילה שפלאפל מרפא קורונה"?
טרם גילו, אבל אולי בהמשך. אחרי שאקבל סוף סוף את המנה שלי. טחינה. חומוס. חמוצים, לא לא כך הרבה, אני חולה קורונה, לא שמאלני. יופי. בדיוק ככה.
אם חשבתם שעד עכשיו הייתי במבצע צבאי, עוד לא ראיתם אותי מנסה לאכול. אני חושב על כל אותם האנשים שמאחורי המסכה: איך הם אוכלים, או שהם פשוט לא אוכלים. אולי זו הסיבה שהסינים רזים כל כך? המון חומר למחשבה.
אחד צוחק מרחוק. הוא הבין את הקטע. כשאני בא לקראתו הוא אומר: "הבנתי מיד שאתה פייק קורונה. זה קיטל, לא חלוק רופאים. אבל לא רציתי להרוס לך, נשאר לעמוד רחוק".
אתה בחור חכם, אמרתי, בוא נלחץ ידיים.
"אה, לא קריטי".
לא קריטי, בכלל לא, אבל בוא נלחץ ידיים.
"למה"?
כי חלום חיי ללחוץ ידיים לבחור פיקח כמוך.
הוא נסוג, הבחור הגיבור והפיקח שלי.
כשאני חוזר הביתה, אשתי רואה את הקיטל מגולגל מתחת הידיים. "מה כבר עוללת הפעם" היא שואלת. אני מגמגם משהו גנצי מבין שפתיי, מבין שנפלתי פה חזק. תראי, אני אומר לה, אומרים שהקורונה ממש כאן מעבר לפינה, צריכים להתחזק, להתפלל, ממש כמו ביום כיפור, לא פחות. לכן הקיטל.
"והמסכה"?
נו טוב, זה בגלל שפורים כפורים.
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין בקהילה לפרשת תצווה
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות