האשה התקשרה ואמרה: "אני מפחדת מבעלי"

לפני מספר חודשים קיבלתי טלפון, על הקו הייתה אישה אשר בבכי התחננה שאפגוש את בעלה בדחיפות.

"אני מפחדת מבעלי"! בכתה האישה.

"מה הוא עושה"? שאלתי.

"בעלי הוא איש ובעל טוב, אבל יש לו בעיה. כאשר משהו לא מסתדר לו איתי, הוא יכול לצעוק צעקות רמות בלי הפסקה למשך אפילו עשרים דקות ברצף, ותוך כדי הצעקות הוא פוגע בי מילולית במילים שחותכות לי את הנשמה. ואם כל זה לא מספיק - כשהוא צועק כל העולם יודע מזה, כשהוא צועק אמות הסיפים של הבניין רועדות. וכבר קרה לא פעם ולא פעמיים שהוא אף זרק דברים על הרצפה בחמת זעם. אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה להמשיך כך ואני רוצה שהוא ידבר עם איש מקצוע שיעזור לו".

אותו אברך הגיע אליי ולאחר מספר משפטי נימוסים הוא אמר: "אני לא יודע מה אשתי סיפרה לך עליי, אבל כדאי מאוד שלפני שאני אשמע מה יש לך להגיד לי, שתשמע ממני מה יש לי לספר לך". אמרתי לו: "בוודאי, זה הדבר הראשון שאני רוצה לשמוע".

וכך הוא סיפר: "אשתי היא באופן כללי אישה טובה ואנחנו חיים טוב, אבל כאשר היא נפגעת ממני -אפילו בדבר הכי קטן שאמרתי – לדוגמא: היא הכינה אוכל לארוחת הצהריים ולא אהבתי כל כך את האוכל ואני אדם שאני דוגרי וקשה לי להחמיא אם זה לא אמיתי, אז אני יכול להגיד לה שהפעם האוכל יצא לא הכי. כן, אני מודע לכך שזה פוגע בבן אדם שטרח והכין לי אוכל ואני עובד על זה להיות חכם ולא להגיד ישר מה שאני מרגיש - אבל תגובתה היא לא פרופורציונלית: היא רגישה והיא יכולה במשך שבועיים ואפילו יותר לא לדבר איתי אף מילה, ואף לעזוב את חדר השינה וללכת לישון לבדה בסלון".

"במקום שהיא תגיד לי יפה: 'טעית, לא כך אומרים לאישה כשהאוכל לא מוצא חן בעיניך, אפשר להגיד את זה בצורה עדינה יותר', ואני אבקש סליחה ולהבא אני אשתדל יותר לכבד, ואפילו שאני פונה אליה ומתנצל אז היא מתעלמת ממני. אז נכון, לאחר שבועיים לפעמים אני מתפוצץ ואז אני מתחיל לצעוק כמו משוגע, אני לא יכול להכיל את ההתנהגות שלה הזו. אז עכשיו אתה יכול להבין למה אני מתנהג כך, אתה בטח מבין אותי".

אמרתי לו: "אני מבין את הכאב שלך שאשתך הולכת לישון בנפרד ממך למשך כשבועיים והיא לא מדברת איתך, אבל להזדהות עם התגובה שלך אני ממש לא מזדהה. אני לא מדבר איתך עכשיו על התגובה של אשתך על ההתנהגות שלך, אני מדבר על התגובה שלך על ההתנהגות שלה".

"נכון שזו תגובה מוקצנת לא לדבר איתך שבועיים, אבל התגובה שלך היא גם מוקצנת. זו לא הדרך לעולם - לצעוק בקולי קולות, לפגוע בשני מילולית ולזרוק דברים על הרצפה בחמת זעם. אם אתה לא יודע מה לעשות, אם ההתנהגות שלה קשה לך, תלך להתייעץ עם אנשים שמבינים בתחום. אבל ההתנהגות שלך זו לא דרך תגובה, זה פשוט לא נכון. למשל: אם אתה עכשיו נוסע בכביש ומגיע נהג וחוסם אותך אז אתה תצא אליו ותיתן לו מכות? ודאי שלא! יש דרך מתורבתת לטפל בדברים".

כותב השורות מרדכי רוט.

"הצעקות, הפגיעות וזריקת הדברים הם שבירת הכללים של תגובה נורמלית וזה לא משנה בכלל איך השני מתנהג. וגם אם השני מתנהג בצורה לא טובה ופוגעת מאוד אז האם גם אני אתנהג כמו שהשני מתנהג בצורה לא יפה ופוגעת?! הרי כבר למדונו חז"ל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך!".

הסברתי לו גם שלא ישכח שאשתו עמדה וטרחה והכינה לו אוכל, ואם הוא אומר שהפעם זה לא הכי טעים, זה מאוד פוגע באישה. וצריך למצוא את הדרך הנכונה לומר לה, שמצד אחד תבין ומאידך שלא תיפגע.

לפעמים התגובות שלנו אלו התגובות שראינו שכך מתנהגים אנשים במצבים מסוימים, וזה יכול להיות גם אצל ההורים שלנו. אכן אותו אברך סיפר לי, שאבא שלו היה אומנם אבא טוב אבל לפעמים כשדברים לא הלכו לו כמו שצריך אז הוא היה שובר את כל המוסכמות ואת כל הכללים והוא היה צועק במשך שעות.

אני רואה מקרים של אנשים שלא יודעים את הפרופורציה של התגובה הנכונה והם עדיין בטוחים שהם צודקים בהתנהגות שלהם. נכון, קורה לפעמים שבני הזוג מתנהגים אלינו בצורה מאוד לא יפה אבל האם התגובה שלי למה שעשו לי היא גבולית ומאוזנת? או שהיא חורגת מגבול הטעם הטוב!

גם לא ראיתי לעולם שדברים יכולים להשתנות בגלל שצעקת יותר חזק על השני או זרקת דברים באלימות על הרצפה של הסלון, זה רק הופך את המצב ליותר גרוע ויותר קשה לפיתרון.

לפני חודש הגיעו אליי זוג הורים וסיפרו לי שהם מרגישים שהם איבדו שליטה על ילדם בן החמש עשרה. עד גיל 14 הילד שלנו היה טוב וממושמע, משהו קרה לו בשנה האחרונה הוא הפסיק לשמוע בקולנו והתחיל להתחצף. לפני כשבועיים בעלי אמר משהו לילד שלי שיחזור הביתה מוקדם ולא יחזור בשתיים עשרה בלילה, אז הבן שלנו ענה בחוצפה שהרגשנו פשוט את שבירת הגבולות: "תשמעו טוב: אני אעשה מה שאני רוצה ואני אחזור מתי שאני רוצה".

בשניות הראשונות היינו בהלם, אבל מיד אחר־כך התחלנו אני ובעלי לצעוק עליו ולפגוע בו ובאישיות שלו כמו שלא עשינו אף פעם. "אתה אפס! מה יצא ממך? כמה צער אתה גורם לנו! תתבייש לך!" הבן שלנו היה קצת בהלם הוא פשוט לא ענה והלך לחדרו. הבנו שמשהו לא תקין בתגובה שלנו ופנינו אליך.

הסברתי להם את המושג של גבול התגובה. גם אם הבן התנהג בחוצפה והוא באמת ראוי לעונש כבד וגדול, אבל האם זאת הדרך בגלל שהוא התנהג בחוצפה שגם אנחנו כהורים נתנהג בצורה לא בסדר ונפגע באישיות של הילד שלנו.

זה מאוד קל להגיד את זה לאחרים, או להקליד זאת על גבי המקלדת, כי כאשר פוגעים באדם אז הוא יכול לצאת מאיזון נפשי, אבל זו לא הדרך. ואם אתם כהורים לא יודעים מה לעשות עם ההתנהגות חסרת הגבולות של הילד שלכם לכו להתייעץ, תקראו ספרים בנושא, ובעיקר תתפללו להשם יתברך.

ושוב לא תמיד זה קל כי כאשר פוגעים בנו לא תמיד אנחנו שולטים בתגובה שלנו ובפרט כאשר ראינו תגובות לא טובות שמגיבים בהם לכל מיני מצבים אצל ההורים שלנו או בכל מקום אחר. אבל צריך לזכור תמיד שיש גם לגבולות גבול ולפעמים זה הבדל מאוד דק בין להגיע למקומות אפלים ביותר. והכי חשוב שנזכור שאף אדם לא השתנה בגלל תגובה פוגעת או אלימה ואם התגובה הרגילה לא עזרה אז צריך ללכת לאנשים שיעזרו לך מה לעשות ואיך להגיב.

הלוואי שנזכה שיהיה אור אמונה ואהבה לכל עם ישראל.

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!