מילותיו הקשות של המשגיח שגמרו את הבחור
למה יש רק ארגונים לנוער נושר? למה אין ארגונים שיעסקו איך ליצור מצב שבחורים לא יגיעו למצב הזה של נשירה? ואז החל הבחור לספר את סיפורו הכל־כך עצוב ושותת דם • טורו השבועי של מרדכי רוט
לפני שנה התבקשתי מהורים של בחור בגיל העשרים לפגוש את בנם שעזב את הישיבה. "הוא לא עם רגל אחת בחוץ", הם אמרו, "הוא כבר עם שתי רגליים בחוץ". ממש בדרך הכמעט אל־חזור לכיוון עזיבת הדת.
קבעתי לו פגישה והוא הגיע, כבר על פניו היה נראה שהוא בסערת רגשות. הוא התיישב מולי ואמר: "שלום". התחלנו לדבר ולשוחח, אחרי כמה דקות של שיחה הוא פשוט אמר את המילים הבאות: "אני את שלי החלטתי, אני עוזב את כל מה שקשור ליהדות".
"אני מרחם מאוד על ההורים שלי שהם צריכים לראות אותי ככה, אני מאוד אוהב אותם והם גם אוהבים אותי, אבל זהו - עד כאן, אני לא יכול יותר".
ואז החל הבחור לספר את סיפורו הכל־כך עצוב ושותת דם. "יש לי הורים טובים ומקסימים אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מהחיידר, לא הייתי מסוגל לשבת וללמוד יום שלם. השיעורים הארוכים שיעממו אותי, וגם פשוט לא כל־כך אהבתי ללמוד, פחות התחברתי ללימוד וגם הראש שלי לא הכי חזק... אהבתי להתפלל, אהבתי לעשות מעשי חסד, ללמוד קצת הלכה, אבל גמרא ומשניות לא הייתי לומד. כמובן שבמבחנים הייתי מקבל ציון נמוך, והייתי נקרא הילד החלש - אף מלמד שלי לא החמיא לי כי לא היה על מה להחמיא. ואז בתהליך אוטומטי הרגשתי ילד לא טוב ולא מקובל, וכשאתה מרגיש כך ומשעמם לך ואתה יושב בשיעור במשך שעה וחצי, אז אתה מתחיל להפריע בשיעור, ואז המורה מוציא אותך מהכיתה וכך הגלגל ממשיך להתגלגל".
"יום אחד אני זוכר", ממשיך הבחור ומספר, "ההורים שלי אמרו לי שהמנהל של החיידר התקשר ואמר להם שאין טעם שאני אחזור לחיידר עד שאני אעבור אבחון של 'הפרעת קשב וריכוז'. הלכתי לעשות את האבחון והתוצאה הייתה שאני לא סובל משום הפרעה שכזו. כאשר חזרתי מהאבחון זו הייתה אחת מהפעמים הבודדות שאפילו אבא שלי קצת לא הבין אותי, הוא שאל אותי: 'אז אם הכול בסדר איתך למה אתה לא לומד?!'".
"איכשהו הצלחתי לעבור את החיידר ואז הגיע הזמן ללכת לישיבה קטנה. למרות שבחוג שלי אתה נמדד לפי איזו ישיבה הלכת, וכל הורה רוצה שהבן שלו ילך לישיבה הכי טובה והכי מצליחה גם אם היא לפעמים לא כל־כך מתאימה לו. אבל כנראה שגם הוריי הבינו שלא צריך לחפש לי ישיבה הכי טובה אלא שאני אלמד בישיבה רגילה ולא עם שם פצצה, העיקר שהיא תתאים לי".
"אם בחיידר היה לי קשה ללמוד יום שלם ולהתחבר ללימוד, אז בישיבה קטנה הקושי היה כפול ומכופל. את אותו תסריט שעברתי בחיידר עברתי גם בישיבה, אבל בישיבה הרגשנו שרק מי שהוא לומד רציני ועושה שטייגען אז הוא שווה משהו, ואם הוא לא לומד אז הוא כלום ואפס".
כותב השורות מרדכי רוט
"כעת כבר הוכפלה ההרגשה של הכלום והאפס שהרגשתי כלפי עצמי וכמה אני לא בסדר כלפי הבורא יתברך. ברוך השם הצלחתי לעבור את הישיבה הקטנה בשלום, ואז עברתי לישיבה גדולה – כמובן לא מהמובחרות - וכך עברו עוד מספר שנים", מספר אותו בחור רצוץ.
"יום אחד החלטתי שאני הולך לעשות רישיון נהיגה, הרגשתי ממש שאני מתפוצץ בישיבה, ידעתי שאם יתפסו אותי אז אני אעוף מהישיבה לכן שמרתי את זה בסוד, אף אדם בעולם לא ידע שלמדתי נהיגה. אבל מזלי לא שפר עליי ותפסו אותי שיש לי רישיון, המשגיח של הישיבה קרא לי ואמר לי שאני אעוף הביתה ולתמיד, 'איזו חוצפה', הוא אמר לי: 'אתה גם לא לומד רציני, וגם מעז לעשות רישיון כזו חוצפה לא ראיתי', סיים המשגיח להגיד את דבריו".
"המילים פצעו את נשמתי אבל בכיתי לו שאני מצידי שהוא יעיף אותי אבל אני לא רוצה לצער את ההורים שלי הם כל־כך חשובים לי. אבל המשגיח לא היה מוכן להקשיב לי מילה, 'אולי ההורים שלך יחנכו אותך', אמר. ניסיתי להסביר למשגיח שאני משתדל ללמוד כמה שאני מסוגל ללמוד, לפחות חצי יום, אבל קשה לי מאוד ללמוד יום שלם, ועשיתי את הרישיון רק כי היה מאוד קשה לי".
"אז זהו, שום דבר לא עזר", מספר מיודענו בצער, "הייתי צריך להגיע הביתה ולספר את זה להורים שלי. לעולם לא אשכח איך שמעתי את אבא שלי בוכה בטלפון למשגיח שיחזירו אותי לישיבה. זהו החלטתי, אם הם ככה מתנהגים אני אעזוב את הדת. לא בפרהסיה כי אני לא אצער את ההורים שלי, אבל בתוך ליבי משהו כבה בנשמה שלי".
הקשר עם אותו בחור לקח תהליך לא פשוט. לא הצלחתי אומנם להחזיר את אותו בחור לישיבה. אבל בסייעתא דשמיא הצלחתי לגרום לו לאהוב את השם, לאהוב את התורה, וגם ברוך השם הוא התארס לפני חודש וחצי.
למה אני מספר את הסיפור הזה? פשוט כדי לזעוק זעקה מסוף העולם ועד סופו! נהיו ברוך השם - וזה דבר מבורך מאוד - בשנים האחרונות הרבה ארגונים ועזרה לנוער נושר שגדל והולך משנה לשנה בציבור שלנו. ישבתי לפני שבועיים עם איזה עסקן שמתעסק עם נוער נושר והוא סיפר לי על כך שהם הולכים לעשות סדנאות להורים איך להתמודד עם נוער נושר ועל ישיבה חדשה שהם פתחו בירושלים לנוער נושר. החמאתי לו ובצדק על השליחות הגדולה שהוא עושה, אבל אז שאלתי שאלה אחת.
למה יש רק ארגונים לנוער נושר? למה אין ארגונים שיעסקו איך ליצור מצב שבחורים לא יגיעו למצב הזה של נשירה? סיפרתי לו את הסיפור הידוע על העיר 'חלם' שהיה בה גשר גדול בכניסה לעיר אבל הגשר לא היה בנוי טוב, והרבה מהאנשים שהיו עוברים את הגשר היו נופלים ממנו. ישבו חכמי חלם לטכס עצה מה לעשות עם העובדה שנופלים כל הזמן אנשים מהגשר ונפצעים או נהרגים? ואז הם הגיעו למסקנה שפשוט צריכים לבנות בית חולים מתחת לגשר ואז כל מי שייפול יקבל ישר טיפול. במקום לתקן את הגשר ואז כבר לא יפלו אנשים בונים בית חולים מתחת לגשר!
אמרתי לו שלא תיפגע ממני חס וחלילה, מה שאתם עושים זה חשוב מאוד אבל צריך לחשוב איך לא יפלו עוד נערים מהגשר.
צריך לתקן את הגשר, את היסודות של הבחורים, שלא יגיעו למצב של נשירה ואז לא תמיד אפשר להציל.
ישנם כל מיני סיבות לתופעת הנשירה ההולכת וגדלה לצערנו הרב.
יש את תופעת האינטרנט הלא מסונן שמחסל כל חלקה טובה בבחורים שח"ו נחשפים אליו.
יש בחור שמושפע מחברים לא טובים.
יש מי שההורים שלו או מחנכים שלו פגעו בו רגשית עד שהוא הלך והידרדר.
ויש עוד סיבה, שהיא לדעתי אחת הסיבות החזקות לתופעת הנשירה, והיא פשוט להבין ולהפנים טוב שיש בחורים שלא מסוגלים לשבת וללמוד בגלל בעיות כאלו ואחרות, או סתם פשוט חוסר חיבור.
וכאשר בחור לא מרגיש הנאה וחיבור לתורה ולרוחניות, ולא רק שהוא לא מרגיש הנאה מלימוד תורה ומרוחניות אלא הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום בגלל שהוא לא לומד וכו', אז הוא שרוי בתחילתו של מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.
אני לא אומר חס וחלילה שאותם בחורים לא ילמדו בישיבות, נהפוך הוא עולם הישיבות זה החממה הכי חזקה שיכולה להיות היום בדורנו אנו כדי לשמור על נפשות הבחורים. אדם לא עוזב מקום אם כיף לו שם, אם הוא מרגיש חיבור לשם, אם הוא יודע שאוהבים אותו, שאוחזים ממנו גם אם הוא לא הבחור הכי טוב מבחינה לימודית וכו'. אך מה קורה עם אותם בחורים שאין להם סיפוק והנאה מרוחניות ועוד הם מרגישים שהם אפס וכלום בגלל שהם לא כ"כ לומדים, אז הם מתחילים לחפש אטרקציות אחרות והרבה פעמים האטרקציות הן לא הכי כשרות ואז מתחיל שלב של הידרדרות רוחנית.
אבל זה דורש השקעה גדולה מאנשי החינוך לחזק אצל אותם בחורים את הנקודות הרוחניות שהם כן מחוברים אליהם.
בכל הספרים הקדושים מובא עד כמה כל נקודה הכי קטנה שיהודי עושה כמה זה דבר חשוב ועצום. פעם הגיע אליי בחור ואמר לי: "אני לא מסוגל לפתוח גמרא, לא מסוגל להתפלל, לא מסוגל לעשות שום דבר רוחני ואפילו תפילין אני לא מניח" - אמרתי לו: "עשר שניות יש לך ביום?" תגיד רק כך: "אבא שבשמיים אני אוהב אותך ואני בטוח שאתה אוהב אותי אהבת אין סוף". "מה רק זה?" הוא שאל, אמרתי לו: "רק זה". היום הבחור חי חיים רוחניים מתפלל שלוש תפילות ביום ואף משתתף בכל יום בשיעור תורה.
בסיפור שבו התחלתי אם היו משכילים לא לשבור את הבחור אלא לבנות אותו כל השנים ולתת לו העצמה רוחנית - שכמו שיש העצמה נפשית יש גם העצמה רוחנית - הוא לא היה מגיע להיכן שהוא כמעט הגיע. וכדי שבני הנוער לא יגיעו למצב של נשירה צריך לגרום להם לאהוב את הדת, את הרוחניות, את התורה, את אלוקים, ולתת להם אהבה רבה ולתת להם את ההבנה שכל דבר הכי קטן שהם עושים ברוחניות שווה ללא גבול ואלוקים אוהב ומנשק אותם על כך.
שבת שלום לכל עם ישראל היקרים והקדושים.
לתגובות: [email protected]
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 43 תגובות