צום עשרה בטבת: למה צמים ומהו "יום הקדיש הכללי"?

על מה ולְמה צמים?

על פי המובא בתנ"ך המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (424 לפנה"ס) חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן. "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב"

המצור נמשך כשנתיים וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו (422 לפנה"ס). כעבור חודש, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.

בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מובא בספר זכריה כנבואת תקווה לעתיד לבוא: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.

"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום בו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום בו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום בו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור.

בנוסף בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ "יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

חולים, נשים מיניקות או בהריון אינם מחוייבים בצום.

מה רעיון הצום?

א. החורבן וכל הצרות שבאות על עם ישראל נבעו מפני החטאי העם וכמבואר בחז"ל שחורבן בית ראשון בגלל שפשו בעם שלוש עבירות חמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וחורבן בית שני בגלל שנאת חינם.
סיבת חטאיו של האדם היא בגלל שאינו מקבל את מרות האל ובטוח בכוחו האישי מה שמביאו לתפיסה של "מי יגיד לי"... כאשר האדם צם ומרגיש את חולשת הצום הדבר מביאו להכרת מגבלותיו ומביאו להרהור על מעשיו.

תקוותינו שהרהור זה הביאו לתיקון דרכיו באופן בפרטי וכל העם בכללו יביא למצב שקודם החורבן ונגאל מצרותינו.

ב. סיבה נוספת לצום, שהדבר כקרבן לפני הקב"ה. היום שאין לנו בית מקדש ואין אפשרות להקרבת קרבנות הרי שמיעוט ה"בשר ודם" של האדם הצם הרי זה כקרבן אישי ובתקווה לכפרת חטאי האדם וכנ"ל לתיקון חטאיו.

יהי רצון שנזכה לנבואת זכריה המובאת לעיל לגאולה שלמה ושימים אלו יהפכו מצומות לימי שמחה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!