"אחרי שהתחתנו הייתי בוכה בשקט חרישית לתוך הכרית"

לפני תקופה ארוכה קיבלתי שיחת טלפון, על הקו הייתה אישה וכך היא סיפרה לי: "אני ובעלי נשואים כבר 25 שנה.
אנחנו לא רבים אחד עם השני, אנחנו מכבדים אחד את השני. בעלי עובד קשה כדי לפרנס את המשפחה, הוא עוזר לי בבית עם הילדים, אבל למרות הכול ליבי חלל בתוכי".

"את הדבר שאני כל־כך זקוקה לו בעלי לא נותן לי. בשנים הראשונות של הנישואין שלנו עוד הייתי אומרת לו ומסבירה לו מה מפריע לי אבל זה פשוט לא עזר".

"אז כפי שאמרתי", המשיכה האישה לספר, "בעלי הוא איש מאוד טוב, אך יש לו בעיה אחת - שהוא לא יכול לבטא את הטוב הזה במילים. אצלו הכול הוא עושה בלי רגשות מוחצנים, לדוגמא: מאז שהתחתנו הוא אפילו פעם אחת לא אמר לי: 'אני אוהב אותך', הוא בחיים לא אמר לי: 'כמה אני חשובה לו'. אני פשוט לא רוצה כלום אני רק רוצה שיגיד לי מילים טובות וחמות. הנשמה שלי כל־כך זקוקה להם כמו מים".

"אני יכולה להכין אוכל לכל השבת - לטרוח שעות במתכונים הכי־הכי - בשביל שיהא טעים לו ולילדים, הוא כמובן יגיד תודה רבה על האוכל אך הוא לא יגיד: 'היה אוכל טעים, תודה שהשקעת באוכל'.

"אולי נשארתי ילדה", אומרת לי האישה בטלפון, "אבל אני פשוט זקוקה למילים חמות וטובות. הבעיה היא שזה לא רק איתי זה גם עם הילדים אותו דבר. הוא אבא טוב לילדים שלנו אבל אף פעם לא ראיתי אותו אומר לילדים שלי כמה הוא אוהב אותם, כמה הם יפים, טובים וחכמים. הכול אצלו טכני ומעט רגשות. הוא יכול לקנות מתנות והכול, אבל במילים הוא כמעט ולא יגיד כלום הוא פשוט סגור רגשית, אטום אפשר להגיד".

"אני זוכרת בשנים הראשונות שהתחתנו הייתי בוכה בשקט חרישית לתוך הכרית, כמה היו חסרות לי אותן מילים טובות שהוא לא נתן. ושוב אני מדגישה לך הוא בחיים לא פגע בי אבל הנפש שלי זועקת 'הצילו'. אשמח שתדבר עם בעלי הוא מוכן ללכת לכל מטפל שאגיד לו".

פגשתי את אותו אברך - ואם חשבתי שהסיפור של אשתו היה עצוב כל־כך, הסיפור של אותו אברך היה עצוב כפליים.
אותו אברך היה נחמד וטוב אבל הוא באמת היה סגור. ביקשתי ממנו שיספר לי קצת על העבר שלו על הילדות שלו על חיי הנערות שלו.

והוא אמר לי כך: "הרב רוט, היו לי ויש לי הורים מקסימים. ההורים שלי מעולם לא פגעו בי, לא צעקו עליי, הכול בסדר עם העבר שלי".

ניסיתי לשאול אותו איך הוא הסתדר בישיבה? וגם אז הוא טען הכול בסדר גם בישיבה לא היו לי שום התמודדויות וקשיים.

מרדכי רוט

ואז שאלתי אותו: "שאלה קטנה לי אליך, אבא שלך פעם אמר לך אני אוהב אותך? אבא שלך פעם אמר לך כמה ילד מקסים, מאיר וקדוש אתה? האם ראית את אביך מחמיא לאמך לפני הילדים?".

היה זה נראה שהאיש כמו קיבל מכת חשמל. הוא לא דיבר מספר דקות אף מילה ופתאום האיש שממולי החל לבכות כזה בכי שקרע לי את הנשמה.

"אתה ניצחת", אמר לי אותו אברך, "אבא שלי בחיים לא אמר לי שהוא אוהב אותי, שאכפת לו ממני, שהוא חושב עליי, הוא בחיים גם לא נתן לי חיבוק או הראה כלפיי אהבה.

הוא לא היה אבא רע בכלל, הוא היה אבא טוב. אבל נכון, הרבה פעמים כשהייתי ילד ובחור הייתי מרגיש בודד ולבד בעולם ורק רציתי אבא שיבוא אליי ויחבק אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי והוא שומר עליי והוא תמיד יהיה איתי בכל מצב.
הייתי בוכה לתוך הכרית כדי שאף אחד לא ישמע, עד שבסוף, בערך בגיל 19, כשהבנתי שבגלגול הזה אני כבר לא אקבל אהבה מאבי אז השלמתי עם זה".

אוי מה אני אגיד לכם, כאלו סיפורים מטלטלים לי את הנשמה, ובא לי לעמוד על הר גבוה ולצעוק: "תנשקו, תחבקו את הילדים שלכם בכל יום ותגידו להם כמה אתם אוהבים אותם, וכמה הם יפים וטובים, ושאין כמותם בעולם. תגידו להם כמה הם חשובים לכם. תגידו את זה שוב ושוב שלא ישכחו את זה לנצח שהם פשוט אהובים תמיד".

אז הטיפול באותו אברך לקח קצת זמן, כי מה אתה דורש מאדם שלא קיבל בחייו מילה טובה מאביו - איך אתה רוצה שהוא יעביר לאשתו ולילדיו מילים טובות חום ואהבה?!

דבר ראשון, זה לא הלקסיקון של מילים שהוא מכיר. שנית, אדם שלא קיבל אהבה ומילים טובות קשה לו לתת אהבה ומילים טובות לאחרים. עד שמגיעים למצב שאדם נשוי עשרים וחמש שנה והוא כמעט ולא אמר לאשתו את המשפט הפשוט והמתבקש כל־כך – "אני אוהב אותך".

מילים טובות וחמות יכולות לרכך את האדם הכי קשה בעולם. הלוואי שלא רק בין הקרובים שלנו נתחיל לדבר מילים טובות וחמות, אלא גם לכל האנשים שמסביבנו. אני בטוח שהעולם היה נראה אחרת.

פעם דיברתי עם יהודי אחד והוא אמר לי כמה קשה לו להחמיא לאנשים שסביבו. היום זה עולם שטורפים אחד את השני, אני מפחד שאם אני אגיד לאחרים מילים טובות וחמות אני אשדר חולשה ואז יטרפו אותי, יזלזלו בי.

לאיפה הגענו?! אני נפגש עם הרבה אנשים, קשה לי להסביר כמה אנשים שנראים חזקים, מפורסמים ומצליחים כמה הם זקוקים נואשות למילה טובה, לעידוד, למחמאה.

כל אחד בעולם זקוק שיגידו לו כמה הוא טוב יפה ומאיר כמה אדם זקוק שיגידו לו שהוא פשוט טוב. טוב. כמה אתה חשוב לי וכמה אכפת לי ממך. כל אחד בעולם צריך את זה כמו שכל אחד צריך לאכול כך כל אחד צריך את המילים הטובות והמאירות האלו.

כמה קל זה להגיד בכל יום לפני השינה לבני הזוג שלנו: "כמה הם טובים ומאירים וכמה אנחנו לא יכולים לחיות דקה בלעדיהם". כמה זוגות היו חיים כיום באושר אם הם רק היו לומדים להגיד את המילים הפשוטות האלו בכנות ובשמחה. הלוואי שנזכה לאהוב, להחמיא ולהגיד מילים טובות לכל יצור בעולם.

יום אחד מסר מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל שיעור כללי בישיבת מיר, והיה נוכח בהיכל הישיבה אורח מאמריקה, מאלו שלמדו אצל הגר"ח בעיירת מיר שבאירופה, ובא לירושלים לביקור בישיבה. אחרי תפילת מנחה, לקח אותו ר' חיים לביתו. מיד בבואם לבית, בישר ר' חיים לרבנית ואמר: 'חנה מרים, ב"ה יש לנו היום אורח לארוחת צהריים'.

הם התיישבו לאכול, והרבנית הגישה מנות מרק, לר' חיים ולאורח. ר' חיים מתחיל לאכול בזריזות, וכשסיים ביקש מהרבנית מנה נוספת. עד שהאורח מסתדר עם המנה הראשונה, ר' חיים גומר כבר את המנה השנייה, ומבקש עוד אחת... ואחר כך אומר לה שוב: 'זה מאוד טעים, אפשר אולי לקבל עוד מנה'...

ויהי המראה לפלא בעיני האורח, עד שלא עצר ברוחו ושאל את ר' חיים: הרי אנו מכירים עוד מצעירותינו, בימים שכמעט ולא היה הדרת גאונו טועם מאומה, ולא ייחס שום חשיבות לאוכל; ברצוני לשאול, האם כך ראוי לאדם רם המעלה, מרביץ תורה מפורסם, לנהוג - עוד מנה ועוד מנה?!

אמר לו ר' חיים: בוא ואסביר לך; אתה צריך להבין, שהמרק שהיא עושה, הוא ה'שיעור כללי' שלה! כשאני מכין שיעור, ואני אומר את השיעור, ובא אחר כך מישהו ואומר 'השיעור היה כל־כך טוב, אולי הראש ישיבה יכול לחזור על השיעור עוד פעם...' - באיזו שמחה אני מתמלא בליבי. ואם עוד אחד בא ואומר לי כך, ודאי שזה מוסיף לי עוד שמחה, אפילו כשמדובר בבחור צעיר בן 16.

והיא, הבה ונתבונן, מה השיעור שהיא מכינה, ואיך היא מכינה. את מנת המרק הזו היא הכינה בקלות?! מהבוקר היא טורחת להכין. תחילה הלכה לקנות את הירקות, להביאם ולקלפם. אחר כך, הרי לפעמים קורה שאין גז, וקשה להשיג בכל השכונה וצריך לטלפן להזמין דחוף, ועוד כמה וכמה טרחות היא טרחה עד שזכתה לראות את המרק מוכן... וזה השיעור שלה, עם כל הטרחה שמסביב... כאשר אני אומר לה 'עוד פעם לחזור על השיעור' ו'עוד פעם לחזור על השיעור' - המלכתי אותה ב'נחת רוח' עצומה!

שבת שלום לכל עם ישראל היקרים.
לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!