עמית סגל בראיון אישי כפי שלא קראתם מעולם
עמית סגל, האישיות הבלתי פתורה, העניק ראיון מקיף ליהודה נוריאל מ'ידיעות אחרונות' • המשפחה ממנה הוא מגיע, הדעות אותן הוא מפגין, הדרך שעבר והמחשבות על העתיד • שווה קריאה
בראיון שהעניק הפרשן הפוליטי של 'חדשות 12' עמית סגל ליהודה נוריאל מ'ידיעות אחרונות', הוא מדבר על הכל. ממש הכל. מה שהוביל אותו לכך היא הסדרה החדשה שלו "ימי בנימין" על ראש הממשלה בנימין נתניהו, סדרה שאמורה לעלות הערב (ראשון).
האידיאלוגיה הציונית
עמית סגל, או בשמו המלא עמית יצחק סגל, קרוי על שם סבא רחוק מצד האמא, נולד בהתנחלות עפרה לאמא דבורה ואבא חגי, בן שני מתוך חמשה ילדים.
אחיו ארנון סגל הוא אחד מפעילי הר הבית המוכרים יותר. ואיפה סגל בעניין? בראיון ליהודה נוריאל הוא מסביר, כי "ככלל, אין מחלוקות אידיאולוגיות גדולות במשפחת סגל. אולי בענייני דת ומדינה, אבל איפה יעבור הגבול וכו'? אין. לגבי בניית בית המקדש וחידוש הקורבנות, יהודי אומר בכל יום, "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". אז מה מצפים שיעשו שם, סודוקו? השאלה היא כמה אתה מחויב רגשית. האם מחר בבוקר אני חושב על קורבן התמיד? אני רואה את זה כתוכנית פעולה אופרטיבית, כללית.
עמית סגל/פלאש 90
אני כן מתחבר לזה שהנוכחות שלנו בשטח הזה לא תוכל להיות מנותקת מההקשר ההיסטורי. במיוחד הנוכחות היהודית בירושלים, ובפרט הר הבית. העולם המוסלמי מסתכל היטב על מה שאתה מרגיש כלפי הר הבית. ואם אתה מוכן לטרוק את הדלתות, מבחינתם אתה צלבן. ואני לא צלבן. אני באמת מתרגש כשאני רואה את הר הבית! ויכול להצדיק לעצמי למה אני גם נמצא בחדרה ובגבעת שמואל. העולם המוסלמי מזהה כחולשה גדולה את זה שיהודי מסולק על ידי שוטרים מהר הבית. זה דבר שאדם עם יושר אינטלקטואלי לא היה מקבל, בשום מקום אחר בעולם".
המעצר של אבא
כשהיה בן שנתיים אביו נעצר ונכלא בגלל השתתפותו במחתרת היהודית. מי שנכלא יחד עמו היה יצחק נוביק אביו של העיתונאי עקיבא נוביק. עמית עצמו לא זוכר את המעצר, אך הוא כן זוכר את הביקורים בכלא תל מונד, היום השרון. לדבריו, באותה התקופה הוא נדבק בחיידק הטלוויזיה. "הגיע צוות של ערוץ 1 והיה בזה משהו מאוד מסעיר", הוא מספר.
"להיות גל"צניק"
עד סוף כיתה ח' הוא למד בעפרה, לאחר מכן שנתיים בישיבת נתיב מאיר ולאחר מכן עבר לתיכון הימלפרב, שנמצא 200 מטר מנתיב מאיר.
עמית סגל/פלאש 90
בגיל 17 החל לעבוד ב'כל העיר' ככתב חינוך עד שהתגייס לגלי צה"ל. על התקופה בגלי צה"ל הוא מספר ליהודה נוריאל בראיון, כי "להיות חייל במחלקת האקטואליה בשנות ה־2000 היה להסתובב ברחבי הארץ ולקפוץ לזירות פיגוע. סבארו. אנחנו רצים למקום, ומולי מגיעה מישהי שהכרתי היטב, כלה ביום חתונתה, רצה בבעתה מהמקום. או המקרים שאתה רץ למקום ואז מתפוצצת עוד מכונית תופת. היום זה נראה לי כמעמסה רגשית בלתי נסבלת. אז לא הבנתי על מה מדברים. מישהי אמרה אז בכינוס מחלקתי שהיא רוצה פסיכולוג. הסתכלתי עליה באיזה מין זלזול. והאמת שיש בזה דבר מטורף. תקופת הפיגועים 2001־2002 הייתה מהקשות שידעה המדינה. הדעות שלי כמובן לא השתנו. באתי ניצי מהבית".
רצח רבין
וכמובן, אין שאלה יותר מתבקשת מ"איפה היית כשרבין נרצח". הוא היה בן 13 בעת הרצח. "כבר ישנתי בבית, ואמא העירה אותנו, רצנו לטלוויזיה", הוא מספר לנוריאל. "מספרים, שברגע שהודיעו שהוא נרצח פרצתי בבכי. אבא שלי הזכיר את זה בטור שלו למחרת בעמוד הראשון".
"הגירוש"
בתקופת שירותו בגל"צ אירע אחד המאורעות המרכזיים בישראל - ההתנתקות, או כפי שסגל התמיד להגיד "הגירוש". הוא מספר כי האירוע שרט אותו לגמרי. "צה"ל לא גוף חלש במיוחד, וכשאתה רואה אותו מופנה נגדך, גם אם כמובן לא בנשק, זה מטלטל".
ההתנתקות/פלאש 90
"הייתי בגני טל, בבית של צבי הנדל. היה מיקרופון ששידר חי לרזי ברקאי. המח"ט אומר להנדל, איך נתקדם מכאן. הנדל מבקש: שיינתן לנו לצאת בשיירה, כשאני האחרון שעוזב את הגוש. ורזי אומר כדרכו: "טוב, עכשיו זה מגיע לנושאים הטכניים. אז נשיב את השידור". אני מחוויר, לוחש לו בקצה השולחן: "רזי! זה לא טכני! זה האיש שייסד את גוש קטיף, אומר שהוא הולך!" (צוחק). נדמה לי שזה היה השידור שקיבל הכי הרבה תגובות בחיים".
"פרשת המוח"
פרשת ההצבעות הכפולות של ח"כ יחיאל חזן שכונתה גם "פרשת המוח", הייתה החשיפה המרכזית הראשונה של סגל. "זה היה הסיפור הראשון שהגיע לכותרות הראשיות. לימים, כשהתפרסם התחקיר על אורן חזן, אני משער שבמשפחה ראו את זה כקרב אישי. אבל לא. סקופ: יחסיי היום עם אורן חזן בסדר. אנחנו מדברים אחת לשבוע. האמת, יש לו תובנות יפות וגם מידע לא רע. הפסדתי אותו כמקור.
אורן חזן/פלאש 90
זו הייתה חשיפה שלי ככתב כנסת בגל"צ, חצי שנה לפני שעברתי. עשיתי גם את 'מה בוער', כי שלי עזבה לפוליטיקה. כתבו שהשגתי את התוכנית במיקוח ממולח? אני לא זוכר את זה ככה בכלל, וממילא הגשתי בסוף פעם־פעמיים, לא יותר.
אמרתי עוד קודם לאבי בניהו, מפקד גל"צ, שיש דבר אחד שבשבילו אעזוב, וזה כתב כנסת של ערוץ 2. ואכן, ההצעה הגיעה. הייתי פראייר במו"מ. לא רק שאמרתי מיד, כן כן כן. שאל אותי שלום קיטל, נו, כמה אתה רוצה? טיפ: לעולם אל תגיד אתה, תן לצד השני. במיוחד אם אתה גל"צניק ומאוד בא לך להיות בערוץ 2, ומולך המנכ"ל שכבר ניהל מאות מו"מ. אמרתי לו. הוא ענה, עזוב, תיקח עוד 3,000 שקל".
"הילד"
ב-2006 נכנס סגל לחדשות 12. הוא מספר כי זו הייתה תקופה קשה בהתחלה. "תחושה מאוד מלחיצה. לוקח המון זמן להשאיר חותם. יש לך, כמה, שלוש כתבות בשבוע, וזה מאוד קשה, לעבור מגל"צ כשאתה בכל מבזק. אתה קצת נעלם". בנוסף, "אתה פתאום נמדד על איך שאתה נראה. להתעסק באיך אתה נראה ומתלבש, כל מיני דברים שבעפרה לא נחשבו לגיטימיים".
סגל סיפר לנוריאל כי, "ממילא גם תמיד נראיתי צעיר, למעשה, לראשונה הפסיקו לקרוא לי, "הילד", רק כשיאיר שרקי הגיע".
יאיר שרקי/צילומסך
"מצב התקשורת"
אחת השאלות היותר מעניינות ששאל אותו יהודה נוריאל בראיון, היא "מה דעתו על התקשורת". סגל ענה, כי "אילנה דיין כבר אמרה, "טלוויזיה זה קרליבך פינת יעל בר זוהר". ומישהו אחר אמר, "ההפסקה שבין הפרסומות". במובן הזה, כל התעשייה עלולה להיות פייק, כי בסוף תפקידך הוא למכור פרסומות, אתה לא יכול להרגיז לגמרי. בהגדרה, אם יש 100 אחוז עיתונות טהורה - דבר שמעולם לא היה - אז העולם של הטלוויזיה והרשתות מחייב למכור כל מיני דברים, את התמונה באינסטגרם, והחשיפה האישית, והדעות שלך. ובדרך, אתה אולי מאבד את העיתונות.
הוויכוח הגדול שמתנהל היום הוא, מיהו עיתונאי. אלה אומרים לאלה, אתה לא עיתונאי, אתה סתם סוכן דעה שהתנחל לנו במקצוע. ואלה אומרים, אתם זייפתם, בילבלתם את המוח, כאילו דיווחתם חדשות - אבל זה לא זה. אלא שזה לא חזות הכל. יש היום בעיתונות פינות מהוקצעות מאוד, אמינות מאוד, מרתקות מאוד. אין לנו מה להתבייש, בכלל, לעומת קודמינו. מצד שני, יש כמובן גם דברים אחרים. רק הערה אחת: אתה חושב שבאייטיז ולפני זה, זה היה אחרת? כל הדימוי הרומנטי על "העיתונות של פעם", זה רק בגלל שפעם לא ראינו איך מכינים את הנקניקייה".
עמית סגל
עתידו של סגל
ומה צופן לו העתיד? "לא יודע", הוא ענה לנוריאל. "בעוד חמש־עשר שנים אהיה בעיתונות, לא רואה משהו אחר. מעבר לתפקיד ניהולי? בטח לא אני. לא מסוגל לפטר אנשים. מתי הנסיעה הגדולה מסביב לעולם? חושבים על זה הרבה. אמרנו, אולי יום אחד, להיות שגרירים. שגריר ישראל בלונדון! אם אומרים לי את זה, תהיה התלבטות קשה בבית".
הראיון המלא הוענק ליהודה נוריאל במוסף "שבע שעות" של 'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות