שיעורו השבועי של הגר"ד יוסף: הזכרת ושאילת גשמים במשנתו של מרן זצוק"ל

ראשית דברי הנני להקדיש דברי תורה אלו לעילוי נשמתו ולזכרו של מרן אדוני אבי, עטרת ראשי, עטרת תפארת ישראל מורנו ורבנו עובדיה יוסף בן גורג'יה רוח ה' תניחנו בגן עדן. אמן.

• הקדמת השבח תחילה

בליל ז' בחשון מתחילים בארץ ישראל לבקש על הגשמים, למנהג הספרדים אומרים 'ברך עלינו', והאשכנזים אומרים 'ותן טל ומטר לברכה'.

בשאילת הגשמים ישנם שני חלקים. החלק הראשון הוא "הזכרת" גבורות גשמים, ובו אנו משבחים לקב"ה על הורדת הגשמים, וזה משמעות אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם". והחלק השני הוא "שאילת" הגשמים. ובו אנו מבקשים ממנו את הגשמים והוא "ברך עלינו" האמור.

הסיבה שמזכירים פעמיים את הגשמים היא משום שאיתא בגמרא בברכות (לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל.

וההבנה בזה, שכשבאים לפני המלך ראשית כל אנו נכנעים וממליכים אותו עלינו בכך שמשבחים ומהללים על מעשיו ומלכותו, ולאחר מכן נגשים לבקש את בקשותינו.

• סיבת התחלת בקשת הגשמים בז' בחשון

לפי האמור, מתבאר מפני מה אנו מתחילים להזכיר את "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר בחג הסוכות, כיון שמדובר בשבח בלבד, ובחג עצמו עדיין אין לנו לבקש גשמים משום שכשיורדים בחג הסכות הם סימן קללה, וכמ"ש במשנה במסכת סוכה (כח:): משל למה הדבר דומה?! לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

כך אנו שנתבקשנו על ידי הקב"ה לקיים מצוות סוכה והוא מוריד עלינו גשם, שבכך אנו נפטרים מהמצוה והרי זה כביכול שהקב"ה אינו חפץ במצוה שלנו.

לכן שאילת הגשמים איננה מתחילה בחג הסוכות אלא לאחר מכן, ומפני שכבר אחרוה מזמנה, קבעו חכמים להתחיל ולשאול רק ביום ז' בחשון כדי שאחרון עולי הרגל, הרחוקים ביותר – בסוריה – שאף היא מארץ ישראל, יספיקו לחזור לבתיהם.

• שאילת טל ומטר לאחר חרבן הבית   

בזמננו שאין מצות עליה לרגל נוהגת מהתורה עדיין נשארה התקנה בעינה, ומתחילים לשאול הגשמים כבזמן הבית.

אמנם יש דעות בראשונים לא כן, הרמב"ן (כ"כ בשמו באורחות חיים הלכות תפילה סימן קט ובחידושי תלמיד הרמב"ן על תענית י. בשם רבו) והריטב"א (תענית י.) והרא"ה (תענית י.) ועוד, סוברים שבזמננו מתחילים לשאול טל ומטר מיד לאחר חג הסוכות, כיון שבטל הטעם בטלה התקנה.

אולם הר"ן (תענית פ"א דף ב' ע"א מדפי הרי"ף) מדייק מדברי הרי"ף (שם) והרמב"ם (פ"ב מהלכןת תפילה הלכה טז) שאף בזמן הזה מתחילים לשאול טל ומטר ביום ז' בחשון. ומנמק את דבריו, שהרי אף בזמן הזה נהגו רבים מעם ישראל לעלות לרגל לבית המקדש.

ואכן כך היה המנהג בכל הדורות לעלות לרגל, וכמו שמובא בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים סימן תר"ל) שרב האי גאון היה עולה לרגל מבבל בחג הסוכות, והיה הולך עם אלף כהנים להקיף את ירושלים, "סובו ציון והקיפוה". וכן איתא במדרש (שיר השירים רבה ד, ב): מפני מה נמשלו ישראל ליונה?! מה יונה אף על פי שחרב שובכה שבה אליו, כך ישראל, אף על פי שחרב בית המקדש עדיין ממשיכים לעלות לרגל, ולא ביטלו שלוש רגלים.

ולמרות שכשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו העליה לרגל תהיה הרבה יותר פשוטה וקלה, ולא תהיה שום השפעה לגשמים על השבים לבתיהם כיון שיש מכוניות ומטוסים וכו', עכ"פ אין בידינו לבטל או לשנות את תקנות חז"ל. "אין בית דין מבטל דברי חבירו אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין" (ברכות יז.).

ולהלכה כן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קיז ס"ב) כמשמעות הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש הר"ן, שמתחילים לשאול את הגשמים החל מליל ז' בחשון.

• שאילת טל ומטר בחוצה לארץ

בגמרא מסכת תענית (י:) כתוב שבבבל נוהגים להתחיל לשאול טל ומטר רק שישים יום לאחר התקופה [תקופת תשרי – ולהלן יבואר (אות ה-ו)].

ובתקופת הראשונים נחלקו, האם יש הבדל בין ארצות העולם, כגון שהגמרא דיברה בבל שהיא מקום נמוך יחסית, וממילא כל מימי העולם יורדים לשם ולכך אדמתה בוצית, לעומת זאת במדינות אירופה שם המקום גבוה ולכן לכאורה צריך לבקש מוקדם יותר את הגשמים. או שמא אין הבדל.

למעשה מרן בשלחן ערוך פוסק (סימן קיז ס"א): ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ששים אחר תקופת תשרי. הג"ה: ויום תקופה הוא בכלל ששים. ע"כ. ואין הוא מחלק בין האיזורים השונים והארצות השונות. [וראה מש"כ מורנו הרב שליט"א בענין זה בהלכה ברורה ח"ו סימן קיז אות יב וביאור הדברים באורך בשו"ת אוצרות יוסף שבסוף הספר סימן ד.]

• מבנה לוח השנה הנוצרי והמוסלמי

בשנה יש ארבעה תקופות: א. תקופת תשרי. ב. תקופת טבת. ג. תקופת ניסן. ד. תקופת תמוז. ובכדי להבין את משמעותן יש להקדים בביאור מהו לוח השנה.

לעומת לוח השנה היהודי, יש גם את לוח השנה בו משתמשים הגויים – הנוצרים. הלוח הכללי – הנוצרי – בו משתמשים כיום בכל העולם, פועל לפי מהלך השמש, שבסיבוב השמש סביב כדור הארץ פעם אחת במשך 365 יום. וזוהי השנה לפי לוח השנה הנוצרי. והיא נקראת "שנת חמה". וכשמחלקים את ימי שנת החמה – 365 יום, לארבעה חלקים, בס"ה תשעים ואחד ושש שעות.

וארבעת החלקים הללו הם בעצם התקופות.

לעומתם יש את לוח השנה המוסלמי שהוא לפי פעולת הלבנה בלבד [כשם שאנו מקדשים את החודשים לפי הירח], וכיון שהירח מתחדש בכל עשרים ותשעה יום שנים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים [שזה בערך שנים עשרה שעות ושלושת רבעי שעה]. ואם נחשב את התוצאה לפי מספר החודשים – שנים עשר – יצא 354 יום, דהיינו שבשנה המוסלמית יש 354 יום, והיא הנקראת "שנת לבנה".

למעשה בכל שנה מצטבר פער בין 'שנת החמה' ל'שנת הלבנה' של 11 יום. ומשום כך בכל מחזור של י"ט שנים [מה שנקרא מחזור קטן] לוח השנה המוסלמי מאחר אחר הלוח של הנוצרים ההולכים אחר השמש, עד שאפשר ובסוף המחזור באים לידי כך שיש פער של שבעה חודשים. [וזה גם מסביר את חגיהם שפעמים באים בקיץ ופעמים בחורף.]

ומבנה שנים עשר חודשים בשנה אצל המוסלמים מובן, כיון שהם הולכים לפי חידוש הלבנה בכל עשרים ותשעה יום כאמור. אולם הנוצרים, שאצלם גם עשו שבשנה יהיה שנים עשר חודש הוא כדי להידמות ליהודים, שאצלינו מבנה השנה הוא בשנים עשר חודש כך עשו הם. 

• מבנה לוח השנה היהודי

לעומתם הלוח השנה היהודי בנוי גם לפי השמש וגם לפי הירח. דהיינו שלענין החודשים הוא הולך לפי הירח. וכפי שהמוסלמים נהגו. ולעומתם לענין השנים, דואגים אנו שלא יווצר מצב כמו אצל המוסלמים אלא תמיד חודש ניסן יבוא באביב. משום שכתוב בתורה (דברים טז, א): שמור את חודש האביב. ודרשו חז"ל, שהתורה באה לומר שחודש ניסן צריך תמיד להיות בחודש האביב, ובו לעשות הפסח.

לפיכך בכדי שלא לבוא לידי כך, יש לנו שנה מעוברת והוא חודש אדר נוסף על חודשי השנה. ופעם בכמה שנים עושים שנה מעוברת בכדי שלא להגיע למצב שחודש ניסן לא יפול בחודש האביב. 

ובזה אמרו חז"ל שבחוץ לארץ מתחילים לבקש את הגשמים רק ביום הששים לתקופת תשרי. שהוא יוצא ביום ה-5 לדצמבר. ומידי כמה שנים נוסף להם יום בחודש פברואר ובשנים הללו מתחילים ביום ה-4 בדצמבר.

• תמורות ושינויים בלוח השנה הנוצרי

והנה הבית יוסף (סימן קיז) מביא דעות בראשונים, שבחוץ לארץ מתחילים לבקש את הגשמים מיום ה-23 בנובמבר. וביאור הדברים כך הוא: בכל הדורות חכמי ישראל הם המה היו המבינים והמשכילים ביותר בחכמת האסטרונמיה, וכמו שכתוב (דברים ד, ו): 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים'. [יעויין מסכת שבת (עה.)]. וכמו שאמר שמואל: "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דשמיא" (ברכות נח:). וכן הראשונים ידעו את כל מה שהיום המדענים מתפארים בהם, שהארץ הוא כדור ושהוא מסתובב וכו'.

וכך היה גם בתקופות שלאחר מכן, וכמו שמפורסם שכשקולומבוס גילה את אמריקה הוא נעזר במפות ובמסלולים שערכו לו חכמי ישראל [ויש אף אומרים שהוא בעצמו היה יהודי], ואחד המפורסם שבהם היה רבי אברהם זכות [מחבר ספר 'יוחסין'], ויש שאומרים אף שנסע עימו.

וכשהנוצרים רצו לקבוע לעצמם לוח נעזרו אף הם בדברי הגמרא ובחכמי ישראל, וכך המציאו את הלוח שנה שלהם. עד שלפני כשש מאות שנה ראו הם את דברי הרמב"ם (בהלכות קידוש החודש) שכותב דברים נוספים על הגמרא, והרמב"ם שם מביא חישובים מדוייקים מאוד, שמנוגדים וסותרים ללוח שהם יצרו.

מחמת כן כינסו ועידה גדולה של חכמים ומלומדים, ורבים מהם חכמי ישראל מופלגים, שהסבירו להם את טעותם, ולאחר הסכמתם קבעו 'לדלג' בלוח השנה שלהם 11 יום, ובמקום ה-1 לינואר הפך להיות ה-12 לינואר. [ולפי זה היה צריך להתחיל את שאילת הגשמים ביום ה-3 בדצמבר].

ולאחר כמה שנים ראו שוב פעם שהחישוב איננו מדוייק, ובשנת 1900 קבעו שוב ש'מבטלים' את יום ה-1 לינואר ומתחילים מיד ביום ה-2 לינואר. ולפי זה הוא כמו שאנו עושים היום, שמתחילים לבקש את הגשמים ביום ה-4 בדצמבר. [ובעתיד בשנת 2100 גם כן יצטרכו 'לבטל' יום אחד.]

• התחיל לבקש טל ומטר לפני הזמן

לאור כל האמור יש להורות שמי שטעה, ובימים שלאחר חג הסוכות אמר "ברך עלינו" במקום "ברכנו" שאינו חוזר, למרות שהדין בדרך כלל שחוזר. והטעם הוא, משום שנראה שיש בזה מחלוקת בראשונים, שיש שסוברים שאף לכתחילה מתחילים לומר לאחר החג "ברך עלינו", לפיכך אינו חוזר.

וכן הוא הדין בבן חו"ל, או בישראל שירד לחוצה לארץ והתחיל לבקש טל ומטר ביום ז' בחשון כמנהג ארץ ישראל שאינו צריך לחזור, והטעם, כיון שיש ראשונים שסוברים שגם בחו"ל מתחילים לבקש טל ומטר ביום ז' בחשון, ואין מחזירים אותו מחמת הספק [יעויין בהלכה ברורה שם בבירור הלכה אות ב' וד'].

• שכח 'ברך עלינו' במנחה של ערב שבת

להלכה נפסק שאם שכח ואמר 'ברכנו' במקום 'ברך עלינו' צריך לחזור לראש התפילה. ויסוד הענין שמי שהתפלל בחורף ולא ביקש טל ומטר כביכול שהוא לא התפלל כלל.

והנה יש לשאול, במי שהתפלל בערב שבת סמוך לשקיעה, ולאחר ששקעה השמש וקיבל עליו שבת בציבור נזכר שאמר 'ברכנו' ולא אמר 'ברך עלינו', שאילולא היתה שבת עכשיו היינו מורים לו להתפלל ערבית פעמיים כדין אנוס. אך כאן בתפילת ערבית של שבת, הלא אין אומרים 'ברך עלינו' ומה התועלת שיתפלל פעמיים?!

שאלה זו נידונה בראשונים אך בדומה לה, באחד שבמנחה של ראש חודש טעה ולא אמר יעלה יבוא, ודינו הוא שצריך לחזור לראש. אך אם נזכר לאחר ששקעה החמה וכבר ליל ב' בחודש, האם מתפלל ערבית פעמיים או לא?!             

יש מרבותינו הראשונים שסוברים שבכך שלא הזכיר יעלה ויבוא נחשב כמי שלא התפלל כלל, ומחמת כן צריך להתפלל ערבית פעמיים כדין מי שנאנס ולא התפלל מנחה.

אולם רבים מרבותינו הראשונים שאומרים שמכיון שכבר אין בידו לתקן את זה שלא אמר יעלה ויבוא, כיון שהוא כבר לא ראש חודש, אין שום תועלת בכך שיתפלל ערבית פעמיים, ולפיכך שלא יחזור ויתפלל.

• התפלל תפילת חול במנחה של שבת

שאלה דומה ונפוצה יש בשבת שאם טעה והתפלל של חול במנחה של שבת, ונזכר או ששם ליבו לכך רק לאחר צאת השבת האם צריך להתפלל ערבית פעמיים או לא?!

להלכה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קח סי"א) על שני המקרים הלו [ראש חודש ושבת] שיחזור את התפילה על תנאי של נדבה. דהיינו שיאמר אם אין אני חייב לחזור תהא תפילה זו נדבה.

למעשה, הבעיה בנידון דידן כשלא הזכיר 'ברך עלינו' במנחה של ערב שבת, שהרי הלכה היא שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת (טור ושלחן ערוך סימן קז ס"א), והטעם הוא משום שאין מקריבים קורבנות נדבה בשבת. אמנם יש ראשונים שנוקטים שתפילה לחוד וקרבן לחוד, אולם להלכה נפסק שאין מתפללים תפילת נדבה בשבת. אם כן היאך יהיה בידו לתקן את תפילתו בשבת.

• ספק ספיקא בברכות   

ואולי יש לומר שיש כאן ספק ספיקא ועל פיו יש לנו לומר שיהיה אפשר להתפלל ערבית בשבת פעמיים.

והספק ספיקא הוא שמא הלכה היא שאם שכח 'יעלה ויבוא' או 'טל ומטר' אין זו נחשבת לתפילה כלל. ואם תמצא לומר שהיא נחשבת לתפילה, שמא הלכה כמאן דאמר שמתפללים תפילת נדבה בשבת.

אולם למעשה אין אומרים כן, והסיבה כיון שאאמו"ר מרן זצוק"ל ייסד וכך היה מורה, שאין אומרים ספק ספיקא בברכות. ודוקא אם עמד באמצע עמידה אין אומרים ספק ברכות להקל [ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן כא בהערה ביאור הדברים בעומק וברוחב, ע"ש ואכמ"ל].

והפתרון להלכה בענין הזה הוא ללכת אל החזן ולפני שיאמר ברכה מעין שבע, לומר לו, שיכוון להוציאו ידי חובה, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן רסח סי"ג) בדומה לזה. ואין זה מועיל במקום תפילת העמידה שלו אלא רק לתיקון תפילתו שתהיה כיאות. ולאחר כן הרי הוא בכלל מעוות לא יוכל לתקון.

• שכח 'ברך עלינו' בשבת

מי שעמד להתפלל תפלת שבת, ובתוך כדי תפילתו טעה והתחיל תפילה של חול, נפסק להלכה בגמרא בשבת (קיט.) ובשלחן ערוך (סימן רסח ס"ב) שחייב לסיים את הברכה של חול שהתחיל בה כעת. כיון שכשהתחיל את הברכה הוא 'התחייב' בברכה זו. והנימוק של הגמרא הוא שמן הדין היה צריך להיות שנתפלל אף בשבת תפילה כיום חול, ורק נוסיף להזכיר את שבת כמין יעלה ויבוא, אך למעשה אין עושים כן - "משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן".

והנה מי שטעה בתפילת שבת והתחיל של חול, ולא נזכר עד שהגיע לשלהי התפילה ונזכר שלא אמר "ברך עלינו" בחורף, יש לעיין מה דינו.

אמנם יש בנידון זה הרבה משא ומתן, אולם להלכה הדין הוא שכיון שאמר את ברכת השנים הוא "התחייב" בברכה זו, וכיון שלא אמר אותה כיאות צריך לחזור ולומר "ברך עלינו" ואחר כך לחזור לתפילת שבת. כיון שצריך "לתקן" את ברכת השנים שלו.

ולעומת זאת אם אירע לו כן בימות הקיץ, שטעה בתפילת שבת ובירך בברכת השנים "ברכנו", שאז לכאורה צריך לחזור מחמת שהוא סימן קללה גשמים בקיץ, אך למרות זאת אינו חוזר, כיון שנחשב שבירך ברכת השנים רק עם סימן קללה. ולפיכך רק גומר את הברכה שנמצא בה כעת וחוזר לתפילת השבת.     

לפני שנים כשהייתי מתפלל ליד אאמו"ר מרן זצוק"ל שמתי ליבי בראש חודש שלא אמר יעלה ויבוא, [בשנותיו האחרונות שמיעתו כבדה, ולכן היה מתפלל מעט בקול באופן שהעומדים קרוב אליו ממש היו שומעים את קולו החלוש.] ולאחר שסיים את תפילתו ניגשתי אליו ואמרתי לו שלא אמר יעלה ויבוא בתפילתו.

מיד אאמו"ר נעמד על עומדו והחל להתפלל. לאחר התפילה ניגשתי אליו ועוררתי את תשומת ליבו שלא היה צריך לעשות כן כיון שכולם כבר התפללו, וחושבים שלא התפללת, ושזה קצת בושה וכו' ואולי היה צריך להיות שיכנס לחדר ויתפלל שם וכיו"ב.

אך אאמו"ר ענה לי "בושה?! אני צריך להתבייש מהקב"ה!! אדרבא, שידעו הציבור שאין בזה שום חוכמות, וגם אני אם שכחתי יעלה ויבוא צריך אני לחזור!!!"    

דברים לזכרו של מרן רבינו אביר הרועים זצוקללה"ה לרגל יום השנה

לפני 33 שנה כשהקמתי את המקום הגדול הזה בית המדרש "יחוה דעת", היה זה יחד עם אאמו"ר מרן זצוק"ל, והוא זה שדחף ועודד והמריץ לפעול ולהקים את המפעל הגדול הזה. וכולל האברכים כאן היה בבת עינו ממש, ואלמלא הוא זצ"ל לא היינו מגיעים לאן שהגענו.

בתחילה בית המדרש היה במקום קטן, ולאחר מכן כשהקמנו את הבנין הגדול הזה התחיל לבוא לכאן בקביעות, וכולם זוכרים את השיעור הקבוע בכל יום שלישי. ובימי ספירת העומר היה נותן שיעור בכל יום בין מנחה לערבית. ובכל בוקר היה מתפלל כאן במנין של 6:30 והיו רבים באים ומתפללים עימו.

כל מי שזוכר את הימים ההם ודאי זוכר את לילות השבת שהיו מגיעים לכאן המון אדם, והיה מוסר שיעור בין קבלת שבת לערבית, ולמרות קולו החלוש שררה כאן דממה מוחלטת בכל זמן השיעור במשך כארבעים דקות!! ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום, או 'הרב מאריך מידי' וכיו"ב, אלא כולם היו באים ושותים בצמא את דבריו.

זכה אאמו"ר מרן זצוק"ל שפסקיו נתפשטו בכל רחבי תבל, ומקבלים את דבריו באהבה ובכובד ראש. כל המתעסק בפסקיו נוכח לדעת איך ששם ליבו לכל הסברות האמורות בסוגיא ולכל השיטות. והמתבונן בכל ספרי אאמו"ר, ביחוד בספרו הגדול שו"ת יביע אומר, רואה שלא הניח זוית ופינה שלא עמד עליה.

ולמשל מפורסמת היא שיטת רבי שמעון בגמרא בשבת (קג.) שאדם שעושה מעשה ועל ידי מעשהו תיעשה מלאכה, שדינו הוא שחייב למרות שלא התכוון. ויש נידון באחרונים (סימן שטז) המגן אברהם והתרומת הדשן ועוד רבים, מה הדין בפסיק רישיה באיסור דרבנן. וזו שאלה מאוד מורכבת, ויש בזה ראיות לכאן ולכאן מכל רחבי הש"ס. ואאמו"ר מרן זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סימן לד) דן בנושא הזה בהקשר של שימוש במים של הדוד שמש בשבת. שעל ידי שימושו נכנסים מים חדשים לדוד ומתחממים שם, והמים הללו שנכנסים הם תולדת חמה, ואיסורם הוא מדרבנן, והרי הוא פסיק רישיה מדרבנן, שהרי מי שמשתמש במים היוצאים מהדוד חושב על המים שנכנסים?! ושם הוא מקיף בחריפות ובאריכות גדולה את כל הסוגיות בש"ס ובראשונים בנושא הזה.

ופעם אחת למדתי ר"ן באיזה מקום בש"ס וראיתי שיש להביא ממנו ראיה לנושא הזה, ופתחתי ביביע אומר לראות אם הביא את הר"ן הזה, והנה זה פלא, עברתי על כל התשובה במתינות ואני רואה שלא הביא את דברי הר"ן הללו. מיד עליתי אל הקודש, ואמרתי לאאמו"ר שהנה מצאתי ר"ן שאומר כך וכך. ואאמו"ר שמע אותי וחייך ואמר לי "כנראה לא התבוננת טוב, כתבתי גם את הר"ן הזה", ובמקום פתח בספרו והראה לי את הר"ן כתוב שם ומה שכתב עליו.

ההיקף והידיעה שלו בש"ס ובפוסקים היה מפליא בצורה שאין לתאר, ומן המפורסמות הוא. אך האמת שצריך לדעת, כולם יודעים מהו "בקיא" – שהוא מי שיודע הרבה. אך אין כולם יודעים מהו "חריף"! יש החושבים ש"חריף" הוא מי שיודע להקשות ולפלפל, לחלק בין הנושאים ולהגדיר את החילוקים. אך האמת שאין זה כך, אלא "חריף" הוא מי שמבין טוב את הדברים עד כדי שיודע לדמות נושא לנושא בבהירות, ולהביא ראיה ברורה לכל נושא הוא הנקרא "חריף".

הגמרא במסכת חולין (קי.) מספרת על אמורא בשם 'רמי בר תמרי' שבא לעיר אחת בערב יום הכיפורים, ולא היה לו היכן לאכול, לקח "כחל" שהוא הדדין של הבהמה, וכיון שבעיר הזו נהגו לאסור את אכילת הכחל, יצא חוץ לעיר וצלה אותם ואכלם שם.

וכשראו את מעשיו, תפשוהו והביאוהו לפני בית הדין של העיר שם היה יושב רב חסדא, ורב חסדא שאל אותו למה עשית כן?! ורמי בר תמרי השיב לו. ושם הגמרא מתארת ששאלו אותו כמה וכמה שאלות על מנהגיו בהלכה ועל הכל ענה בחריפות יתירה, ולכל דבריו הביא ראיות ברורות שהדין עימו.

בסוף המעשה אמר לו הדיין רב חסדא "חזינא לך דחריפת טובא" – רואה אני עליך שאתה חריף הרבה. והאמת ששם החריפות היתה שידע להשיב במקום בראיות ברורות למעשיו בידיעה ברורה ובהירה ברחבי התורה.

וזוהי יסוד החריפות לדעת את התורה והפוסקים ולהבין אותם כראוי לעומקם, ולהביא ראיות נכונות וברורות גם לדברים ולנושאים שלא הוזכרו במפורש בפוסקים ובשלחן ערוך – זוהי חריפות!!!

בזמנו אמר הגאון הגדול הרי"ש אלישיב זצוק"ל לאאמו"ר: "אם יש תשובה ביביע אומר בנושא שאני עוסק בו באותו הזמן, אינני מניח אותו עד שאראה מה כתבת!!" ועוד היה אומר "מי שלא מתבונן ביביע אומר – אין לו שכל!!!"

היה רב אחד שדיבר נגד אאמו"ר ופסקיו, ובאותו הזמן נכנס אליו אחד וראהו הוגה בספרי אאמו"ר בסתר..., ושאל אותו מיד בתמיהה והלא אתה דיברת נגדו?! ההוא השיב לו 'תראה, אמנם אינני מסכים עימו, אבל להתעלם מדבריו אי אפשר...'

כשאני לומד סוגיא אני נוהג להשאיר את דברי היביע אומר לסוף, כיון שהרבה פעמים כשעוברים על היביע אומר כבר מכירים את רוב חלקי הסוגיא, וגם אני צריך לעמול על התורה..., לכן כשאני מסיים את לימוד הסוגיא אני פותח את ספריו ורואה מה שכתב בנושא הזה, ובדרך כלל אני מגלה חלקים ודברים חדשים שלא הגעתי אליהם.

לכן אנו נלך לאורו! לפי פסקיו! לפי שיטתו בהלכה שזוהי השיטה הנכונה בהלכה! וכך למדו כל גדולי הפוסקים מרן החיד"א ורבינו חיים פאלאג'י וכל גדולי הספרדים. ובזה אנחנו גם מקבלים להעמיד תלמידים שילמדו כפי שהנחיל וקבע, כאן בבית המדרש "יחוה דעת", במקום הקדוש הזה, בו קבע את צורת ודרך הלימוד, וכך אנחנו פועלים עד היום!!! האברכים כאן עמלים בחריפות ובידיעת התורה ובעמקות בדרכו אשר סלל לנו! וודאי שאם היה הוא זצוק"ל עימנו היום היה נרתם ופועל למעננו כפי שעשה זאת רבות בחיי חיותו, ובעז"ה נלך מחיל אל חיל. ובשם ה' נעשה ונצליח. אכי"ר.                   

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!