האמן הציע לאבא מיליון דולר על הסוכה - אבא סירב

כל שנה אני כותבת מחדש. משום מה, אף פעם לא נמאס לי. יש דברים שקשה להסביר, אולי מפני הפחד שאיש לא יבין. כמו למשל הקושי שלי ליהנות מתפילת 'כל נדרי', אחרי שנים שהתרגלתי לקולו שופע הרגש של אבי, ששימש כחזן במשך שנים רבות. עד היום, מדי יום כיפור אני עוצמת עיניים ונזכרת בערגה בתפילות שלו, ולא יכולה אפילו להסביר במילים מה אני מחפשת לשמוע...

כך גם את חג הסוכות בבית אבי ואמי שיחיו. מי שהכיר את משפחתי, ביישוב עמנואל, ודאי יודע וזוכר. בלשון העם זה נקרא 'סוכת הפלא', אם כי אני, טיפוס מיושן ולא כזה מתקדם, מסרבת לקבל הגדרות כאלו של בשר ודם. זה לא 'פלא', זה מפעל חיים בעיניי. היה שם דם, יזע ודמעות, ואני ראיתי את זה, נולדתי לתוך זה וגדלתי על זה.

את האהבה לחג הסוכות אבי פיתח כבר בגיל 11, אז החל ליצור מוצגים שונים בעיקר מעץ, אבן ומחומרים נפסדים שמצא ברחובות, ועד מהרה הקים סוכה מיוחדת שניצבה בבית הוריו בעיר בני ברק. לא הייתה זו גחמה של ילדון מתבגר, אלא אהבה אמיתית שרק הלכה והתפתחה עם השנים. עובדה שהסוכה הזו הלכה איתו לפתח תקווה כשנישא לאמי, משום עברה איתם ליישוב יקיר בשומרון, ומשם עברה איתם אל דרכה האחרונה, בה החזיקה עשרות שנים, ביישוב עמנואל בו גדלתי.

לאורך כל השנה אבי היה חי את חג הסוכות. זה התחיל ברעיון שהגה במוחו, ובמשך חצי שנה היה הופך בו והופך בו עד להחלטה הסופית כיצד יראה, ואז שלב איסוף החומרים והבניה. לפעמים הוא היה עובד עם מסורית ומנסר בעץ אותיות כה קטנות, שאני הייתי עומדת מהצד מלאת השתאות ותוהה, האם יצליח להוציא את היצירה תחת ידיו? והוא תמיד הצליח. הוא צייר, שרטט, חתך, גזר, הדביק, עד שהמוצג החדש נגלה לנגד עינינו, והתווסף אחר כבוד בסוכה. כל מוצג היה בנוי בתוך ארגז מיוחד שבנה לו.

לאורך השנה הייתה הסוכה בנויה. במרפסת שקדמה לחצר הבית, היא לקחה נתח מכובד של מטרים רבועים. מעליה ניצב גג רעפים שהגן עליה מעונת הגשמים, ומדי חג סוכות, היו אבא ואחיי, מסירים את הרעפים והייתה לנו סוכה כשרה.

בימי חול המועד היה מצעד המבקרים הופך לפסטיבל של ממש. מאות אנשים עברו אצלנו כל חג, כולל אוטובוסים שהגיעו מחוץ לעיר, וכולל אורחים מחו"ל. לא אשכח את אחד האמנים שביקש לשים על השולחן מיליון דולר עבור העברת הסוכה הזו אליו... אבל אבא? בעקשנותו הרבה לא חלם אפילו למכור אותה, ולא משנה כמה כסף יציעו לו. גם על הביקורים הוא סירב לקחת כסף. "בבני ברק לוקחים על ביקור בכאלו סוכות, כסף", ניסו לשכנע אותו מדי שנה בשנה, אך הוא לא היה מוכן למכור את מצוות נוי הסוכה שלו בשום צורה.

בחג הסוכות כמעט אף פעם לא יצאנו לשום מקום, ועדיין בקושי היה לנו זמן לנשום. מבוקר עד ליל עברו מבקרים בסוכה, ורק בזכות אמא, הצלחנו להגביל קצת שעות כדי לאפשר לנו זמן משפחה וארוחות במשך היממה.

לפני עשור, קרה האסון. אש שפרצה בבית השכנה, הבינה מהר מאוד את גודל הארוחה הדשנה שיש לה בסמוך. גדר חיה שנאכלה במהירות וסוכה שעשויה ברובה עץ – הפכה בן לילה להיסטוריה. נכון, צריכים לומר תודה כי האש הגיעה כבר למרפסת חדר השינה של הוריי והם הספיקו להציל את עצמם, אך מאותו רגע בו הבינו שביתם נשרף כליל, ועמו סוכת החיים של אבא, משהו מנפשו, רוחו ואפילו גופו של אבא – הלכו להם.

במשך מספר שנים ממש לא יכולתי להגיע לבקר את הורי בחג הסוכות. פיזית, זה היה בשבילי קושי עצום. לראות את המרפסת פתוחה, זה לא משהו שראיתי כילדה. גדלתי תמיד בבית פרטי שיש בו מרפסת צמודה עם מבנה נוסף קבוע, כזה שמשקיעים בו ומטפחים אותו כמו מוזיאון אמיתי. פתאום הוא נעלם לי, זה לא נתפס גם כשאת "ילדה גדולה".

בשנים האחרונות אמנם אבא מנסה לשחזר מעט, אבל כשאתה מתחיל פרויקט בגיל 11 ומשקיע בו את כל שנות צעירותך, שנה אחרי שנה, וכאשר אתה צריך לשחזר אותו בעשור השביעי של חייך, זה ודאי לא אותו דבר.

אני מתרפקת בעיקר על הזיכרונות, במשך מספר שנים, כאשר ראיתי את הסוכות המוקמות סביבי, רק חשבתי על כך שכמה חבל שלילדים שלי לא תהיה את החוויה שלי היתה כילדה בחג סוכות. אחר כך שיניתי את קו החשיבה ואמרתי לעצמי: הרי מה היתה מהות החג בבית הורייך? נוי סוכה, שמחה, נכון? אדרבה, קחי זאת כמתנה ולכי איתה הלאה, יש לך הרבה מה להעביר לילדים שלך.

אז נכון, מבחינת נוי סוכה אני לא טורחת להתקרב למקום מנוף ילדותי, אולי זו חסימה רגשית – טרם בדקתי, אך את נושא השמחה לקחתי על עצמי כעבודת המידות ממש, ובתקופה כה אינטנסיבית ולא פשוטה, אני מנסה להביא רגעים של שמחה אמיתית וליהנות בהם, ומאחלת לכולם שיצליחו להביא שמחה אמיתית מהלב, ולהיות אך שמח!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!