"כמה דמעות הורדתי ביום שגזז את הפאות"

היה זה לפני כשנה, קיבלתי שיחת טלפון - על הקו הייתה אימא בוכייה וכך היא סיפרה: "יש לי בן בגיל 21, לפני כשנתיים בני עזב את הישיבה בה הוא למד. בחיידר ובישיבה קטנה בננו הסתדר היטב, אך מאז המעבר לישיבה גדולה לצערנו הרב החלו המשברים, ניסינו את כל השיטות האפשריות כדי לעזור לבן שלנו אך שום דבר לא עזר. וכפי שכבר אמרתי, לפני כשנתיים בננו הודיע לנו שהוא לא מסוגל יותר ללמוד בישיבה - הוא עוזב אותה ויוצא לשוק העבודה.
לא הועילו כל שכנועיי, התחננתי בפניו: 'בוא נחפש לך ישיבה אחרת שמתאימה לך, אבל בבקשה אל תצא לרחוב'. אבל שום דבר לא עזר".

"בננו החליט לעזוב את הישיבה ויהי מה", מספרת האם הבוכיה, "הוא בס"ד מצא עבודה מכובדת ומכבדת אבל לאט לאט, מכיוון שהוא לא שהה בסביבה מגוננת, הוא החל להידרדר רוחנית. יש לבן שלי לב טוב והוא המשיך כמו תמיד להתנהג יפה ובעדינות ולכבד אותנו, אבל ליבי התפלץ בקרבי כאשר ראיתי את בני מידרדר מיום ליום. אט אט הכיפה נהייתה קטנה יותר ויותר - בחיים לא אשכח איך הרגשתי ביום שראיתי את בני אחרי שהוא גזר את פאותיו - כמה דמעות נשפכו לי באותו יום".

האם המשיכה וסיפרה בכאב, "בני הכיר חברים לא טובים שהשפיעו עליו לרעה יותר ויותר, אני לא יודעת אם תפילין הוא עדיין מניח. לפני כשנה בננו עזב את הבית והחל לשכור דירה עם חברים, אני ובעלי המשכנו לשמור על קשר עם הבן שלנו ולהרעיף עליו חום ואהבה. אינני חושבת שיש לבן שלנו ח"ו בעיה נפשית - הוא פשוט פיתח אנטי לכל הקשור לדת. יום אחד ישבתי ושוחחתי עם בני ולכבוד יום הולדתו ה־21 הבאתי לו מתנה עליה היה חרוט: 'תמיד תישאר הבן שלנו - באהבה אימא ואבא'".

"הבן שלנו ממש התרגש והוא שאל אותי: 'אימא אני יודע שגרמתי ואני עדיין גורם לכם הרבה צער! יש משהו אחד קטן שאני יכול לעשות בשבילך?' הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'כן, אני רוצה שתפגוש את מרדכי רוט לפחות לפגישה אחת".

פגשתי את הבחור. לא צריך היה הרבה לדבר עם הבחור בשביל להבין שיש לו נשמה קדושה אבל נפש סוערת שקשה לה.

הבחור התחיל לספר לי על ימי בחרותו, על ההורים המיוחדים שיש לו, ועל הקושי להיות בישיבה וחוסר ההתחברות ללימוד גמרא ואיך שהוא תמיד הרגיש סוג ב' בגלל שהיה קשה לו לשבת וללמוד, וכך הוא תמיד היה נחשב מבין הבחורים הפחות טובים בישיבה. אני אגיד לך את האמת, אמר הבחור: "אני בקושי שומר תורה ומצוות, אני מאמין שיש אלוקים בעולם אבל פיתחתי רתיעה מכל מה שקשור לדת".

"תפילין אתה יכול להניח כל יום?" שאלתי בלחש, "אין על מה לדבר", הוא ענה - ללא כחל ושרק. "תקשיב", אמרתי לו, "דקה אחת ביום לפני השינה יש לך זמן? פשוט, כל יום לפני שאתה הולך לישון, תגיד: 'אלוקים אני כל כך אוהב אותך, אני רוצה להתקרב אליך אבל כל כך קשה לי להתקרב אליך, בבקשה, תן לי קצת אור, תקרב אותי אליך'. ואז תגיד פסוק תהילים אחד וזהו. אל תעשה עוד כלום. זה מקובל עליך?".

כותב השורות מרדכי רוט

"קטן עליי", הוא אמר, "את האמת שאני ממש אוהב את אלוקים אבל תבין אותי קשה לי... אבל מה שביקשת ממש מסתדר לי". סיכמנו בינינו להיפגש בעוד כחודש. הוא הגיע אליי לאחר כחודש, "תשמע", הוא אמר, "בהתחלה זה היה משעמם, אבל לא יודע מה קרה לי, לילה אחד השבוע לפני שהלכתי לישון אמרתי את מה שאמרת לי להגיד - ופתאום התחלתי לבכות לאלוקים כמו שלא בכיתי זמן רב".

היה זה תהליך ארוך עם אותו בחור, מדקה להגיד לפני השינה: 'השם תקרב אותי אליך', הוא החל ללבוש ציצית, מציצית לתפילין, וכך הלאה הלאה. וברוך השם הוא ממש בתהליך תשובה מלא.

מדוע אני מספר את הסיפור הזה? כי אני פשוט מאמין בדברים - בקבלות קטנות ובאור שמביא אור! אותו בחור לא היה מסוגל לעשות כלום ברוחניות אבל ידעתי שאור מביא אור וקבלה אחת קטנה תביא איתה עוד קבלה קטנה, ואם הוא ייקח על עצמו משהו גדול מידי הוא אולי יחזיק שבוע מעמד ואז שוב הוא יחזור למה שהוא היה.

אני רואה לצערי כל-כך הרבה פעמים אנשים שסובלים מבעיות בשלום בית והכול נראה שחור ואף אחד לא מוכן לתת אפילו צעד בשביל השני. אבל תמיד צעד אפילו הכי קטן בדרך כלל כל אחד מוכן לתת, וכשאחד נותן אפילו את הדבר הכי קטן זה מביא לו אור ואהבה ורצון לעשות שיפור בחייו.

אברך אחד אמר לי לפני תקופה: "אני לא מסוגל להתפלל במניין, אבא שלי במשך שנים, כשהייתי ילד ולאחמ"כ בחור, היה צועק עליי שאני אתפלל ואקום מוקדם - היום אני לא יכול להתפלל במניין". אמרתי לו: "אין בעיה, חמש דקות אתה יכול להתפלל במניין? הוא ענה 'כן', אמרתי לו: 'אז עכשיו חמש דקות תתחיל להתפלל במניין בכל יום". וכך אותו אברך בסייעתא דשמיא שבר את ההתניה שלו והיום הוא מתפלל תפילות שלמות במניין, מחמש דקות הוא התקדם לעשר דקות, מעשר לעשרים וכן הלאה.

אני מאמין גדול בלקבל קבלות קטנות קטנות ואותן לשמור באדיקות, והקבלות הקטנות האלו לאט לאט גדלות עוד ועוד.
אם אתה לא מתחיל בצורה קיצונית אלא אתה מתחיל לאט לאט - הסיכוי שתיפול הוא נמוך מידי עד אפסי. אור מביא אור - כאשר אדם עושה משהו אפילו הקטן ביותר והוא רואה שהוא מצליח בו, זה גורם לו חשק ורצון לעשות עוד.

כאשר אתה עושה משהו שהוא טוב ומאיר - הנשמה והנפש שלך מרגישות בכך והן רוצות עוד לטעום מזה.

פעם הגיע אליי אדם איש ציבור שהוא מתוקף תפקידו מאוד עסוק, והוא התאונן בפניי שהוא מרגיש ייסורי מצפון על־כך שהוא בקושי מספיק להיות עם ילדיו. אמרתי לו: "בגלל הייסורי מצפון אתה בסוף בכלל לא נמצא עם הילדים. אני ממליץ לך שתהיה כל יום רק עשר דקות עם הילדים, לעשר דקות בלבד בוודאי יש לך זמן".

בסייעתא דשמיא האדם הזה כיום יוצא עם ילדיו פעמיים בשבוע לגינה או לפארק. להתחיל צעד אחר צעד זה בכל נושא בעולם - בא לך לעשות פעילות גופנית תעשה, רק תתחיל מעשר דקות ביום, ואט אט תוסיף מעט דקות.

אם תחשוב שאתה לא מסוגל יותר מעשר דקות בכל יום - אז בגלל זה תפסיד גם את העשר דקות הללו, גם את המשהו הקטן הזה?!

אם אתה רגיל לא להחמיא לאשתך לכן אף פעם לא תחמיא לה?! לא, גם המחמאה הכי קטנה שווה מיליונים! אז תמיד נזכור שלהגיד פסוק תהילים זה לא קשה להגיד. ללמוד אפילו משנה אחת ליום זה לא קשה. (כל אחד ואחת לפי הרמה שלו) להגיד לאשתך או לבעלך מחמאה בכל יום זה משהו קל. להגיד לילד שלך פעם ביום: "אני אוהב אותך", זה קל.

לפעמים בדמיון שלנו אנחנו רוצים להיות הבעל הכי טוב, האישה הכי טובה, ומרוב שאנחנו מנסים לתפוס את כל העולם אנחנו נשברים ואז זורקים את הכול כי אנחנו חושבים שאנחנו לא נצליח ואין לנו סיכוי. אבל זה ממש לא כך, כל דבר חיובי הכי קטן שאדם עושה בעולם זה אור אין סוף ורק כך אפשר להיות אנשים יותר טובים.

מאחל לכל עם ישראל היקרים שבת שלום וגמר חתימה טובה.

להערות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!