הגר"ד יוסף בשיעור על ברכת המוציא ומזונות על מיני דגן

• פת הבאה בכיסנין - שכוססין אותה

בשיעור הקודם אמרנו שיש בפוסקים שלוש פירושים למושג "פת הבאה בכיסנין". שיטה א: שהיא פת העשויה מבצק ממולא במיני מתיקה וכיו"ב. שיטה ב: שהיא פת העשויה מבצק מתוק.

שיטה ג: והיא שיטת הערוך (ערך כסן) בשם רב האי גאון שהיא פת יבשה, כגון בייגלה או מצות. דהיינו שמתחילת עשייתה נעשתה בדרך שהיא יבשה. ושיעור זה יעסוק בהשלכות השיטה השלישית להלכה.

למעשה מרן השלחן ערוך (סימן קסח ס"ז) אחר שמביא את כל שלושת השיטות פוסק ככולן להלכה וז"ל: והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין. עכ"ל.

• ברכת מזונות במקום ברכת המוציא

והנה כתבו האחרונים, הדרישה (סימן קסח סק"א) והט"ז (שם סק"ו) והאליה רבה (שם ס"ק טז), על דברי מרן השלחן ערוך היאך יכול לומר שהלכה כדברי כולם והלא אלו שיטות נפרדות. ולכן מסיקים, שכל מה שכתב מרן השלחן ערוך היינו לענין ספק, שבספק המתעורר בברכת המוציא או מזונות יש לברך מזונות, כיון שלאחת מהשיטות הללו ודאי יהיה ברכתו מזונות, ולכך התכוון מרן השלחן ערוך בדבריו "והלכה כדברי כולם".

ויתירה מזאת, אף אם יתברר שבאמת ברכתו של מאכל זה הוא המוציא, ומספק בירך מזונות עדיין יצא ידי חובה, כיון שכתב מרן בכסף משנה (פ"ד מהלכות ברכות ה"ו) שברכת מזונות היא ברכה כל כך חשובה, שכמו שברכת 'שהכל' פוטרת את הכל, כך גם ברכת מזונות פוטרת כל מה ש"מזין" את האדם. שהוא כל מאכל ומשקה, מלבד מים ומלח שאינן מזינים. 

ואמת היא שלגבי ברכת מזונות שפוטרת ברכת המוציא כתבו כן עוד ראשונים, ומהכסף משנה משמע שפוטרת הכל. ולפיכך אם מתעורר ספק ובירך מזונות יצא ידי חובתו.

• עיקר החיוב בברכת המזון

הבעיה בדברי האחרונים היא, שהרי מרן השלחן ערוך פסק את שלושת השיטות הללו גם לגבי ברכת על המחיה. והיה אם נאמר שברכת מזונות פוטרת את ברכת המוציא, האם הוא הדין בברכת 'על המחיה' שפוטרת מחיוב של ברכת המזון, או שמא לא.

והנה חלקו רבותינו הראשונים בברכת המזון כיצד היא הברכה. דעת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות שמצוות ברכת המזון הכתובה בפסוק (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת – היינו לברך את ה' לאחר האכילה. ואילו תוספת שאר הברכות היא מדרבנן.

ולעומת זאת רוב הראשונים חולקים על דבריהם, וסוברים שבברכת המזון צריך להזכיר שלושה ענינים. א: ברכה על המזון. ב: ברכה על ארץ ישראל. ג: ברכה על ירושלים עיה"ק. והגמרא במסכת ברכות (מח:) לומדת את אזכרת שלושה ענינים הללו בברכת המזון מפסוקי התורה, ע"ש.

[וכמובן שבזמן שבית המקדש היה קיים נוסח ברכת ירושלים היה שונה, אבל העניין הוא אותו עניין להזכיר את ירושלים עיה"ק בברכת המזון.]

והשיטה שלישית היא שיטת התוספות (שם), שמדאורייתא לא די להזכיר את שלושה ענינים אלו בברכת המזון, אלא אף צריך לחתום כל אחד ואחד בברכה.

• בירך על המחיה במקום שחייב בברכת המזון

וכל מחלוקת הראשונים הזו היא לגבי חיובו מדאורייתא, אך מדרבנן ודאי שחייבים להזכיר את שלושת הענינים הללו בברכה.

ולפי זה יש לדון האם כשבירך ברכת 'על המחיה' במקום שחייב בו בברכת המזון, יוצא ידי חובה או לא. או כגון שאין לו דרך לברך רק ברכת על המחיה ולא ברכת המזון אם יכול לברך על המחיה במקום ברכת המזון או לא.

שהרי בברכת על המחיה מזכירים את המזון ואת הארץ ואת ירושלים. ואמנם לאחר שרבנן תיקנו שמזכירים את שלושת הענינים הללו בברכה, האם מועיל להזכירם בברכה אחת.

דעת הרא"ה (ברכות טז. ומד.) ורבי אברהם אלשבילי אביו של הריטב"א (ברכות מ: ד"ה סד"א ומד.) שברכת על המחיה יכולה להוציא ידי חובה מי שחייב בברכת המזון.

אולם לעומתם דעת הריטב"א עצמו (בהלכות ברכות פ"ב אות כא) שאי אפשר לצאת ידי חובה באופן זה. והרבה אחרונים כותבים כן.

ולהלכה כיון שספק ברכות להקל, מי שאין בידו לברך רק ברכת על המחיה ולא ברכת המזון שלא יברך כלל.

• קושיא על דברי האחרונים

ואם נאמר שהסיבה שמרן השלחן ערוך כתב ששלושת הפירושים הללו של פת הבאה בכיסנין מברכין עליהם מזונות ועל המחיה הוא מטעם ספק ברכות להקל, יש להקשות דאם דינם הוא שברכתם ברכת המזון, לפי האמור ברכת על המחיה אינה יכולה להוציא אותם ידי חובה כלל.

ומחמת קושיא זו יש שרצו לומר, וכן כתב הגנת ורדים (חאו"ח כלל א סימן כד) שדעת מרן השלחן ערוך שבספק יכולה ברכת על המחיה להוציא את החייב בברכת המזון. אך האחרונים לא מסכימים לכך.

• ביאורו המחודש של המאמר מרדכי

המשנה ברורה (סימן קסח בביאור הלכה ד"ה והלכה) מביא את דברי המאמר מרדכי (ס"ק יד) שיש לו שיטה אחרת בנושא הזה. והיא, שכל מה שמרן בשלחן ערוך הביא שלושה שיטות ופסקם להלכה אין זאת שסותרות זו לזו, אלא שלושת השיטות נחלקו בביאור המושג "פת הבאה בכיסנין", אך ישנם עוד דברים מלבד פת זו שמברכין עליהם מזונות, כגון פת שבלילתו רכה, וכן עיסה מבושלת ועוד, ע"ש בגמרא. וכל אלו אין מברכים עליהם המוציא, ומאידך אינם בכלל פת הבאה בכיסנין.

ממילא כותב המאמר מרדכי שאין מחלוקת בין השיטות להלכה שכתבם מרן השלחן ערוך. וכל דעה מודה לדעה השניה להלכה.

• מלשון השלחן ערוך מוכח כהמאמר מרדכי

ובאמת מסתבר לומר בדעת מרן השלחן ערוך כדברי המאמר מרדכי. שלכאורה יש לשאול מפני מה מרן לא כתב שלפני שאוכל פת הבאה בכיסנין יטול ידיו מספק. מוכח שאין בזה ספק כלל אלא לכל שלושת השיטות ברכתם הוא מזונות.

ועוד הוכחה לדברי המאמר מרדכי היא מה שאמרנו לעיל, שאם באמת טעם פסיקת מרן כשלושת השיטות הוא משום ספק ברכות להקל, לא היה פוסק לברך ברכת על המחיה כשיש ספק אם חיובו הוא ברכת המזון.

ובלשונו של מרן נראה כן, כיון שלא כתב "שיש לחוש לדברי כולם" וכיו"ב אלא כתב "והלכה כדברי כולם", משמע שדעתו שכך נפסק להלכה ולא מטעם ספק.

וסברא זו של המאמר מרדכי היא משמעותית מאוד בכל דיני האכילה בתוך הסעודה עצמה וכדלהלן.

• ברכת המצה לאחר הפסח

בפסח, שאוכלים רק מצה מברכים על המצה ברכת המוציא וברכת המזון לאחריה. ואילו לאחר הפסח יש לדון מהי ברכתה.

והאמת שנדון זה אינו מופיע בספרות הראשונים כלל, ורק בתקופת האחרונים החלו לדון בו. ויכול להיות שסיבת הדבר היא שבתקופות הקדומות היו אוכלים מצות רכות בלבד ולא קשות כזמננו, כיון שהיה כל אחד מכין לעצמו את מצותיו בעצמו בביתו, ומשום כך לא היה נדון בזה, כיון שמצות רכות ברכתם המוציא בכל השנה. אולם בשנים האחרונות שאין כל אחד מכין לעצמו, ממילא אי אפשר לשמור על טריות המצות הרכות ולכן התחילו לעשות מצות קשות.

והנה במיני מזונות יבשים כגון בייגלה וכיו"ב, ודאי שברכתם מזונות, כיון שרוב בני אדם אינם קובעים סעודתם על זה. והוא מטעם מה שכתבו הראשונים שפת הבאה בכיסנין היינו "כוסס".

ואילו במצה, מי שרגיל לאכול מצה אינו אוכלה לקינוח סעודה וכיו"ב, אלא בדרך כלל קובעים עליה את סעודתם, לכן כותבים השיירי כנסת הגדולה (סימן קנח הגהת בית יוסף סק"א) וכן בשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן ע וסימן פג) שיש לברך על המצה המוציא וברכת המזון אף לאחר הפסח.

ולעומתם החיד"א כותב (סימן קנח סק"ה) שעל מצה בשאר ימות השנה מברכים מזונות. ובביאור ההבדל בין פסח לשאר ימות השנה כתב שכיון שבפסח אינו לו אלא מצה לאוכל העיקרי שלו ואין אוכל אחר, משום כך מברכים עליה המוציא. אך בשאר ימות השנה חזר הדין לעיקרו שהמצה אוכלה ככוסס, ובזה ברכתה מזונות.

• דעת מרן זצוק"ל בברכת המצה לאחר הפסח

אאמו"ר מרן זצוק"ל דעתו היתה שאמנם טעם הסוברים לברך המוציא על המצה לאחר הפסח מסתברת מאוד, אולם כיון שהחיד"א כתב שהמנהג לברך מזונות, לכן כך צריך לנהוג. אולם אם רוצה לצאת ידי ספק הורה שיאכל את המצה בתוך הסעודה ותיפטר בברכת הפת.

ובמשך כמה שנים היה אאמו"ר אוכל מצות מטעמי בריאות, והיה אחד שראהו אוכל מצה ומברך עליה המוציא, וכתב בספרו שראה את מרן זצוק"ל כשהוא מברך המוציא על המצה לאחר הפסח, ושכך היא ההלכה.

אולם אין זה נכון כלל, אלא אאמו"ר בעצמו כתב בספריו שמצה לאחר הפסח ברכתה היא מזונות. [ראה שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן יב] ומה שהוא בירך עליה המוציא היינו כיון שזו עיקר אכילתו, ולא היה אוכל לחם כלל, רק בירך על המצה המוציא.

וכמו כן יש לומר במוצאי פסח שעדיין אין לחם, ועדיין המצה נחשבת לעיקר אכילתו שמברך עליה המוציא.

וזכורני שכמה חודשים לפני שנלב"ע מסר שיעור בענין הזה, והיו כמה שהבינו מדבריו שחזר בו לגבי ברכת המצה לאחר הפסח. ושאלוני על כך, וניגשתי אל הקודש ושאלתיו אם נכון הדבר שחזר בו. אך הוא השיב לי "חס ושלום, למה שאחזור בי בענין הזה?!" אמנם נכון שיש סברא לברך המוציא וכך מנהג האשכנים, אולם לאחר שמרן החיד"א מעיד שכך הוא המנהג לברך מזונות, כך הדין והמנהג.

ויכול אני להעיד שראיתי את אאמו"ר מרן זצוק"ל כמה פעמים שבירך מזונות על המצה לאחר הפסח, כדין כל פת הבאה בכיסנין.

• ברכת 'מזונות' בתוך הסעודה

ונידון זה של פת הבאה בכיסנין שייך מאוד לגבי ברכת מזונות בתוך הסעודה. שהנה כתב מרן השלחן ערוך (סימן קסח ס"ח) וז"ל: ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ע"כ. וכותב על כך המגן אברהם (שם ס"ק כב) שמשמע מדבריו שאם מגישים לפניו מיני מזונות בתוך הסעודה מברכים עליהם.

אולם גדולי האחרונים, הדגול מרבבה (סימן קסח) הגאון רבינו זלמן (ש"ע הרב סימן קסח סעיף יד) רבי עקיבא איגר (בהגהות שם סק"ו) החיי אדם (כלל מג אות ט) ועוד, מעוררים שאלה אחרת. שהנה לפי מה שביארו בדעת מרן שהלכה כדברי כל השיטות בפת הבאה בכיסנין שהוא מטעם ספק ברכות להקל, א"כ כשאוכל בתוך הסעודה פת הבאה בכיסנין, ולפי שיטה אחת ברכתה מזונות, אולם לשיטה האחרת ברכתה המוציא, מפני מה יברך מזונות בתוך הסעודה, הרי ברכה זו היא ברכה מספק, והוא כבר בירך בתחילת הסעודה המוציא על הפת, והיה צריך להיות שלא יברך כלל.

• ברכת 'בקלאווה' בתוך הסעודה

לפיכך אומרים האחרונים, שאין אפשרות לברך ברכת מזונות בתוך הסעודה אלא במאכל כזה שיש בו את כל שלושת השיטות יחד. כגון 'בקלאווה' שבאפייתה היא מתייבשת, והבצק עצמו הוא מתוק גם ללא הדבש, ובנוסף היא ממולאת באגוזים וכו'. ולפיכך שיש בה את שלושת התנאים אין ספק שברכתה מזונות בתוך הסעודה.

אולם אם נאמר כדברי המאמר מרדכי [הנ"ל אות ו] שאין כלל חילוק בין שלוש התנאים להלכה, כותב המשנה ברורה שודאי יהי אפשר לברך מזונות בתוך הסעודה.

אך להלכה צריכים לומר ספק ברכות להקל ולהימנע מלברך מזונות בתוך הסעודה. ומחמת כן כותב החיד"א (טוב עין סימן יח אות נב) שהיותר טוב הוא להשאיר את אכילת המיני מזונות לאחרי הסעודה.

וכמו כן אין חשש בזה של גרימת 'ברכה שאינה צריכה' כיון שעושה כן מספק.

• דעות הראשונים חלוקות בענין הזה     

אולם עוררתי בזה שאלה גדולה ודנתי בנושא זה עם אאמו"ר מרן זצוק"ל במשך שעות ארוכות, לגבי ברכת מזונות בתוך הסעודה אף על הבקלאווה.

שהנה מרן הבית יוסף (בסימן קעז) מביא את הרשב"א שכותב שאם אוכל מזונות בתוך הסעודה, ואינם בצורה של קינוח אינו צריך לברך. ולאחר מכן כותב הרשב"א שאף אם אוכלן בסוף הסעודה אינו מברך, כיון שהיא חלק מאכילתו. ומשמע לכאורה שמרן הבית יוסף שמביאו שם לא מסכים עימו להלכה, כיון שלא פוסק אותו בשלחן ערוך.

כיום נדפסו כמה מספרי הראשונים שלא היו נפוצים בעבר, ומהם נראה שסברת הרשב"א איננה סברא יחידאה. בספר ההשלמה (ברכות מא:) שהוא ספר לראשון קדמון, רבינו משולם מבדריש, כתוב בפירוש שכל דבר שאם קובעים עליו סעודה בנפרד ברכתו היתה המוציא, אין מברכין עליו מזונות בתוך הסעודה. והטעם כיון שיש לו שייכות לברכת המוציא.

אך בדבר שבנפרד ברכתו היתה מזונות אף אם היה קובע את סעודתו עליו, אם אוכלו בתוך הסעודה מברך עליו מזונות.

ומשום כך עוגת טורט או רוגעלך וכיו"ב, שאם אוכל מהם שיעור קביעות סעודה מברך עליהם המוציא, אם אוכלם בתוך הסעודה אינו מברך עליהם מזונות. ומוסיף בעל ההשלמה שכך היא דעת הרי"ף ורש"י, ובאמת בלשון רש"י ניכרין הדברים להדיא, ע"ש.

ועוד מסכים עימו, תלמידו של בעל ההשלמה, רבינו מאיר המעילי, בספר המאורות (ברכות מא:). וכן דעת הרשב"ץ (בחידושיו לברכות מא: ד"ה ומיהו).

• להחמיר ולהימנע מלברך מזונות בסעודה  

והראתי את כל האמור ודברי הראשונים הנ"ל לאאמו"ר ועיין בהם ובדברי מרן הבית יוסף. והתברר שמרן לא שלל את דברי הרשב"א לגמרי, ואפשר שלא פסק אותם להלכה משום שהיה נראה לו שהוא יחידאה בזה. ועוד שאומרים ספק ברכות להקל אף נגד מרן.

לפיכך הורה לי אאמו"ר מרן זצוק"ל לכתוב להלכה, שבכל מיני מזונות שיש בהם צד של ברכת המוציא, דהיינו מיני מזונות שאם יקבע עליהם סעודה יצטרך לברך עליהם המוציא וברכת המזון, שלא לברך עליהם מזונות בתוך הסעודה. [ראה בשו"ת אוצרות יוסף אשר בסוף ספר הלכה ברורה ח"ח סימן יא מש"כ באריכות בענין זה. ע"ש.]

ובאמת, שמאז שמתי לב שאאמו"ר מרן זצוק"ל היה מקפיד מאוד שלא לאכול מיני מזונות באמצע הסעודה בכדי להימנע מלהיכנס לספק ברכות, אך לרבים היה מורה שלא לברך בכגון דא משום ספק ברכות להקל.

• ברכת וופלים ביסלי וסופגניה          

אולם יש להדגיש שבכל האמור יש יוצא מן הכלל, וישנם מאכלים שלעולם מברכים עליהם מזונות אף בתוך הסעודה, וכגון וופלים, שדרך הכנתם הוא שעושים בלילה רכה מאוד, ולכן גם אם אוכל כמות גדולה מהם מברך עליהם מזונות ואפילו בתוך הסעודה.

וכן הוא הדין בביסלי, ששמעתי שבלילתו רכה ביותר, אך גם אם אינה רכה ביותר למרות שהוא אפוי ברכתו היה מזונות אפילו בתוך הסעודה מכיון שאין לו "תורית"א דנהמ"א" [ראה ש"ע סימן קסח סי"א]. וכמו כן הדין בסופגניה הנאכלת באמצע הסעודה.

• דין הבלינצ'ס והקרפ צרפתי

ובמאכל ה"בלינצ'ס", יש שני סוגים. סוג אחד שבלילתו סמיכה מעט, וברכתו מזונות. אולם אם אוכל כשיעור קביעות סעודה מברך המוציא וברכת המזון. ויש סוג שבלילתו רכה עד למאוד, והוא ברכתו מזונות לעולם.   

ודין הבלינצ'ס נלמד מדברי מרן בשלחן ערוך (שם סט"ו) וז"ל: טרוקנין - דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז. אבל טריתא - דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה, והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו. ע"כ.

דהיינו זהו ההבדל בין טרוקנין לטריתא, בעצם הבצק אם הוא רך מאוד או סמיך קצת.

פעם שאלו אותי על ברכת מאכל הנקרא "קרפ צרפתי", והלכתי לברר מהו וראיתי בחנות את דרך עשייתו והבנתי שבלילתו רכה מאוד, והיא כמו מים, והשבתי שצריך לברך עליו מזונות, אף בתוך הסעודה. [וראה בהלכה ברורה ח"ח סימן קסח בבירור הלכה אות כא ביאור הדברים באורך.]

• פתרון נוסף לצאת ידי ספק            

והנה יש פתרון לצאת ידי חובת כו"ע ומלבד הפתרון הזה לאכול את המאכלים הללו לאחר הסעודה, והוא לאכלם לפני הסעודה שיקח חתיכה ויברך ויאכל לפני הסעודה ויכוון להוציא ידי חובה את האוכלין הללו שבתוך הסעודה.      

• לימוד שיעור קביעות סעודה מעירוב

הנה שיעור סעודה של אדם הוא כדי אכילת פרס. ולומדים את זה מדיני עירובין. שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן שסח ס"ג וסימן תט ס"ח) שבעירוב צריך להניח מזון שתי סעודות. ושיעור מזון שתי סעודות הוא מחלוקת בין הרש"י להרמב"ם. שדעת רש"י (עירובין ד. ופסחים מד. ויומא פ: וכריתות יב:) היא ששתי סעודות הוא שמונה ביצים. ודעת הרמב"ם (פ"א מהלכות עירובין ה"ט ופ"ב מהלכות שביתת העשור ה"ד) היא ששיעור שתי סעודות הוא ששה ביצים.

ומשמע שסעודה אחת לרש"י היא ארבע ביצים ולהרמב"ם היא שמונה.

אולם כותב הגאון רבינו זלמן בעל התניא (שלחן ערוך הרב סימן קסח ס"ח ובסידורו פ"ב דין ב) שאין זה נכון, אלא דין זה הוא לגבי עירובין דוקא, אבל לגבי שיעור קביעות סעודה תלוי ב"עשירית האיפה", שהוא שיעור של ארבעים ושלושה ביצים.

אך כבר מעיר עליו הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (ח"ג תאו"ח סימן לב) שלא יתכן כדבר הזה, כיון ששיעור ארבעים ושלושה ביצים הוא יותר משני ק"ג, ואין בנמצא אדם כזה שיאכל שיעור כזה בסעודה אחת.

אך נראה בדברי בעל התניא, שאין כוונתו שרק על ידי כך יבואו לשיעור קביעות סעודה, אלא אם שבע בפחות מכן מברך המוציא כשקובע סעודתו, אולם אם לא שבע דיו עד יותר משיעור זה כיון שאכל כשיעור הזה מתחייב בברכת המזון.

• מחלוקת האחרונים בשיעור קביעות סעודה

וכדברי בעל התניא כתבו גם כן החיי אדם (כלל נד אות ד ובנשמת אדם שם אות א) ששמע מפי הגר"א, וכן הוא בשאלתות שבסוף ספר מעשה רב (אות קנב) וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כד) שאין זה שיעור של כדי אכילת פרס אלא שיעור אחר.

והחיד"א בכמה מספריו (שו"ת חיים שאל ח"א סימן עא, ובמחזיק ברכה סימן קסח סק"ב, ובמורה באצבע סימן ג אות צה) כותב ששיעור קביעות סעודה ושיעור סעודה אחת משני הסעודות בעירובין, היינו הך, ואין לחלק ביניהם. ולכן אם אוכל שיעור של שלושה או ארבעה ביצים – ברכתו המוציא וברכת המזון.

וכדבריו סוברים הפרי חדש (כ"כ בשו"ת פרח שושן חאו"ח כלל א סימן ד משמו בהגהת כתב יד) ומהר"ם בן חביב (תוספת יום הכיפורים יומא עט: תוספות ד"ה מיני). וכן בשו"ת שערי ישועה לרבי ישועה שבאבו חברו של המהר"ם בן חביב וחיו שניהם בארץ ישראל, כשבו בזמן חי הגאון בעל הגנת ורדים במצרים. וכן בשו"ת מטה יוסף (ח"ב חאו"ח סימן יח אות ה) שחי גם הוא באותו הזמן.

וכן פוסקים להלכה הפרי מגדים (משבצות זהב סק"ו) והגרע"ק איגר (בהגהות לשלחן ערוך סימן קסח סק"א). והסבה שאנחנו פוסקים כן להלכה למרות שיש ספק ברכות להקל לכאורה, מכיון שהכלל הוא שכיש מנהג, אין אומרים ספק ברכות להקל נגד מנהג.

• דעת מרן השלחן ערוך בשיעור סעודה

לעיל [אות יז] הבאנו את מחלוקת רש"י והרמב"ם אם סעודה היא שיעור של שלוש ביצים או ארבע. שדעת רש"י שסעודה היא ארבע, ודעת הרמב"ם היא שלוש.

והנה מרן השלחן ערוך מכריע בכמה מקומות שסתם שיעור סעודה שלוש ביצים ויש אומרים ארבע ביצים. והכלל בדברי מרן השלחן ערוך שכשכותב סתם ויש אומרים, דעתו לפסוק הלכה כסתם.

ובהלכות יום הכיפורים (סימן תריב ס"ד) כתב מרן השלחן ערוך וז"ל: שיעור אכילת פרס, יש אומרים ד' ביצים, ויש אומרים ג' ביצים. ע"כ. והרבה אחרונים נוקטים שכשמרן כותב בלשון כזו של יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים השני.

ויש להקשות, שלהלן (סימן תריח ס"ז) לגבי היאך מאכילין את החולין ואת המעוברות ביום הכיפורים כתב מרן בשלחן ערוך שצריך לשהות בין אכילה לאכילה כשיעור אכילת פרס "כשיעור אכילת ארבע ביצים". ולכאורה דבריו סותרים זה לזה.

והפרי חדש (סימן תפו וסימן תריב) ועוד אחרונים כתבו ליישב, שמרן השלחן ערוך דעתו היא ודאי כהרמב"ם ששיעור קביעות סעודה הוא כשיעור של שלושה ביצים, אולם בדיני אכילה המותרת ביום הכיפורים חשש מרן לדעת רש"י שאמר ששיעור סעודה הוא כשיעור ארבע ביצים, משום שאכילה ביום הכיפורים בכרת.

• כמות שיעור שלוש ביצים

שיעור כביצה היא שני שליש מרביעית. והרמב"ם כותב שרביעית היא 27 דרהם. וממילא שיעור כביצה היא 18 דרהם.

ובדורות הקודמים אצל קהלות הספרדים שחיו בין הערבים ידעו מהו שיעור הדרהם, שהוא משקל של כשלושה גרם.

והנה הנודע ביהודה (בספרו צל"ח על מסכת פסחים קטז.) בא וטען שהביצים בימינו התקטנו, ולעומת זאת גוף האדם לא התקטן. ולפי החשבון שלו יצא ששיעור רביעית היא כשיעור שלוש ביצים. שהוא כ-150 סמ"ק כמנין "כוס הגון".

והחתם סופר (חאו"ח סימן קכז) הלך אחרי הנודע ביהודה בנושא הזה, אבל יש בדבריו סתירה בזה ואכמ"ל.

המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן רעא סי"ג ד"ה של) מתייחס לדברי הנודע ביהודה ומקשה עליהם. שאם כדבריו שהביצים התקטנו וגוף האדם לא התקטן, הרי בית הבליעה צריך להכיל רביעית.

דהיינו יש לנו דין של "מלוא לוגמיו", והוא שיעור של רביעית שממלא את כל חלל הבליעה. ו"כמלוא לוגמיו" שהוא אף פחות מרביעית שממלא חלק ניכר בפה. אבל בכל זאת בית הבליעה אמור להכיל שיעור של רביעית. ולפי דברי הנודע ביהודה, אין אפשרות כזו שבית הבליעה יכיל כמות כזו של רביעית שהיא 150 סמ"ק. ומוסיף המשנה ברורה שבדק וחקר וראה שאין בנמצא אדם כזה שבית הבליעה שלו מכיל שיעור של רביעית בשיעור כזה.

• הפולמוס הגדול בעקבות דברי הנודע ביהודה

ולמרות קושייתו, המשנה ברורה מסיק להלכה להחמיר בדיני דאורייתא כדעת הנודע ביהודה. והחזון איש לעומת זאת מיישב את דברי הנודע ביהודה, ומצדיק את דבריו לגמרי, ע"ש.

ובספרי הקדמונים יש שכבר שרצו לדחות את דברי הנודע ביהודה, אחד המפורסמים שבהם הוא רבי חיים פונטירמולי בעל מחבר ספר פתח הדביר שחי בטורקיה, והיה גאון עצום. ומביא (ח"א סימן קצ דף קצז ע"ב) את דברי הנודע ביהודה והחתם סופר ומפלפל בדבריהם בקושיות ותירוצים באריכות גדולה, כשכל דבריו הם לדחות את שיטת הנודע ביהודה.

אכן אצל קהלות הספרדים ידעו תמיד מהו שיעור הדרהם. הגאון רבי חיים נאה זצ"ל טען ששיעור הוא 3.2 דרהם לכל היותר. ובזמננו יש אחד שחקר ודרש בנושא הזה הרבה, רבי הדר מרגולין שליט"א, אשר הוכיח בהוכחות רבות ששיעור הדרהם אינו יותר משלוש גרם. ובזמנו הבאתיו לפני אאמו"ר מרן זצוק"ל שיציג בפניו את הוכחותיו.

ואם שיעור הדרהם הוא כ-3 גרם, ממילא שיעור רביעית שהוא 27 דרהם הוא 81 סמ"ק. וממילא גם שיעור של רוב רביעית הוא כ-43 סמ"ק ואין כל קושי בזה לשתות רוב רביעית בקידוש וכו'.

ושיעור כביצה שהיא שני שליש מרביעית, כ-18 דרהם, היא 54 סמ"ק.

• הדרהם לא השתנה

בכל הפולמוס שהתעורר בדברי הנודע ביהודה, ובעקבותיו החזון איש בזמננו, כשהיסוד לדבריהם הוא שהדרהם השתנה, אאמו"ר מרן זצוק"ל היתה דעתו שאין זה נכון כלל. כיון שמדה זו של הדרהם נפוצה בכל ארצות ערב עד הדור האחרון, שנכנס הכסף בשטרות ומטבעות. הדרהם היה מדת המשקל הנפוצה בכל המדינות. ואותו דרהם שכתב הרמב"ם לא השתנה אף בדורות המאוחרים יותר. ומביא לכך ראיות מדברי האחרונים שהביאו את הדרהם ושיערו את ערכו כשיעור הרמב"ם ממש. ומוכח שלא השתנה כלל.

ולכן דעת אאמו"ר היתה להקל כדברי הגר"ח נאה וכמנהג הנפוץ מקדמת דנא אף לכתחילה בדיני דאורייתא.

ואני מציע לכל אחד שרוצה להרחיב את הידיעה בנושא הזה לפתוח ולראות בפנים את ספר פתח הדביר שכותב ומפרט שם את הנושא הזה לאורך ולרוחב. ע"ש.

והאמת צריכה להיאמר שגם רבים וגדולים מגדולי אשכנז לא קיבלו את דברי הנודע ביהודה להלכה. הערוך השלחן (סימן קסח אות יג) וכן הגאון משינאווא בנו של האדמו"ר מצאנז כתב שלא כדברי הנודע ביהודה.

וכמו כן תלמידו של הנודע ביהודה רבי אליעזר פלעקלי'ס מח"ס שו"ת תשובה מאהבה (ח"ג דף סח ע"ב) שם הוא כותב שפנה אל רבו בשאלה היאך אומר כן והקשה לו כמה קושיות על דבריו, והנודע ביהודה הורה לו באצבעותיו איך הכריע כך. ותלמידו בספרו כותב שאין זו הוכחה כיון שרבו היה גדול בגופו ואצבעותיו היו גדולות כך שאינם יכולים להוכיח על שאר העולם.

• להחמיר בשיעור קביעות סעודה כשיטת הרמב"ם

והנה אם שיעור כביצה הוא 54 סמ"ק שיעור שלוש ביצים הוא 162 סמ"ק. בכל זאת לגבי שיעור קביעות סעודה במיני מזונות כדאי מאוד להחמיר ולאכול שיעור של ארבע ביצים שהוא 216 סמ"ק. ואמנם מי שירצה לאחר שלוש ביצים לברך ברכת המזון יש לו על מי לסמוך כיון שהיא דעת מרן. אך בכל זאת כדאי להחמיר בזה.

ובכל זאת בדבר שיש צד לברך עליו המוציא, כגון "פיצה" שהזכרנו בשבוע שעבר [ראה עלון מספר 20 אות טז] בזה די בשלוש ביצים לכתחילה בכדי לברך המוציא וברכת המזון.

ואאמו"ר מרן זצוק"ל פסק כן (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן סא) לגבי מי שאוכל בסוכה תבשיל של מיני דגן, אטריות וכדומה, שאם אוכל שיעור שלוש ביצים יכול לברך ברכת 'לישב בסוכה'. כיון שיש לצרף לכך את דעות הסוברים שכבר באכילת כביצה מברכים לישב בסוכה. [אמנם גם אם אוכל שיעור ארבע ביצים של אטריות אינו מברך המוציא וברכת המזון, כיון שאין להם תוריתא דנהמא, אולם לגבי ברכת לישב בסוכה זה נחשב לסעודה שמברכים עליה.]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!