כשבית המשפט העליון בארה"ב קבע: הפרדה איננה אפליה

כשנשיא בית המשפט העליון האמריקאי, השופט ארל וורן, השלים את ניסוח פסק הדין המפורסם בעניין "בראון נגד מועצת החינוך", הוא לא יכול היה לדמיין את ההשפעה שתהיה למילים הקצרות שכתב. וורן ללא ספק שיער שהצלחתו לשכנע את עמיתיו בבית המשפט העליון להגדיר את מדיניות ההפרדה הגזעית במדינות הדרום כאפליה תחולל שינוי דרמטי במעמדם של האפרו-אמריקאים ובתהליך השתלבותם בחברה, אבל סביר שהמחשבה שהפסיקה ההיסטורית הזו תשמש בעתיד בסיס לטענה כי הפרדה בין גברים לנשים גם היא אפליה אסורה, לא עלתה כלל על דעתו של נשיא בית המשפט העליון האמריקאי.

ביום חמישי האחרון, ממש במקביל לתחילת הופעתו של מוטי שטיינמץ בעפולה, ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין השני של בית המשפט המחוזי, אשר התיר את קיום ההופעה הנפרדת. שופטי העליון לא נדרשו כלל לשאלה העקרונית בנוגע להפרדה המרחב הציבורי. פסק הדין שלהם התייחס אך ורק לשאלת סמכותו של שופט המחוזי עאטף עילבוני לבטל את החלטת העירייה לקיים את המופע ללא הפרדה, אף שההחלטה קיבלה תוקף של פסק דין שנתן עמיתו לבית המשפט המחוזי בנצרת. הפרט השולי הזה לא הפריע לפוליטיקאים ואנשי ציבור, משני צידי המתרס, לייחס לפסיקת העליון משמעויות עקרוניות תלושות מהמציאות. פסק הדין הפרוצדרולי שנתן בית המשפט העליון לא מגלה "פטרונות והתנשאות" כלפי הציבור החרדי, אף ששופטי העליון ודאי משופעים במידות אלה, והוא גם לא מוכיח כי "בית המשפט העליון הוא חומה בצורה ששומרת על חזון מגילת העצמאות: מדינת מופת של שוויון ללא הבדלי דת גזע ומין" כמו שמיהרו להכריז ברשימת 'המחנה הדמוקרטי'. מדובר בעניין פרוצדורלי לחלוטין.

אבל הדרמטיות היתרה של הפוליטיקאים והזלזול בפרטים הם בעיות קטנות לעומת הקישור המופרך בין הפרדה מגדרית להפליה. במקרים רבים מסתמכים המקשרים על פסק הדין בראון, תוך סילוף מהותי שלו. חברי 'הצוות המשרדי של משרד המשפטים לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי', עליו בין השאר התבסס השופט יונתן אברהם בפסיקה הראשונה שאסרה את ההפרדה, מזכירים את פסק הדין בראון כתימוכין לגישה הגורסת שכל הפרדה חשודה כאפליה, עד שיוכח כי היא מבוססת על שונות רלוונטית. גם חברת הכנסת מרב מיכאלי הכריזה מיד לאחר פסק הדין של השופט יונתן כי "אין דבר כזה נפרד אבל שווה". הציטוט רומז לפסק הדין בראון, אלא שקריאה פשוטה שלו מלמדת שהוא קובע בדיוק את ההפך הגמור. 

בפסק הדין אמנם אסרו השופטים על הפרדה בין שחורים ללבנים במוסדות חינוך, אבל נימוקי פסק הדין מלמדים כי האפשרות לקבוע שכל הפרדה היא מעצם טבעה אפליה, כלל אינה קיימת לדידם של השופטים. פסק הדין הקצר מבוסס כולו על העובדה שההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית נבעה במפורש מההנחה שהתלמידים השחורים נחותים בטבעם מחבריהם הלבנים. על בסיס העובדה הזו, ורק על בסיסהּ, קבע בית המשפט כי ההפרדה מהווה אפליה אסורה. לפי פסק הדין, ברגע שההפרדה מבוססת על תפיסה שהתלמידים השחורים נחותים, היא משפילה אותם ומנמיכה את ציפיותיהם העצמיות. מכך נובע שאם ההפרדה לא הייתה מונהגת בשל תפיסה משפילה כלפי השחורים, בית המשפט לא היה רואה בה אפליה. המסקנה המתבקשת היא שהפרדה איננה בהכרח הפליה ושנדרשת סיבה להגדיר אותה ככזו.

 זהו סילוף מוחלט של פסק הדין. כאמור, השופטים בעניין בראון ראו צורך דווקא להוכיח כי ההפרדה מבוססת על תפיסה פסולה וכי היא פוגעת באחת הקבוצות, כדי שיוכלו להגדיר אותה כמפלה.

בניגוד להפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, ההפרדה בין גברים לנשים, איננה מבוססת על הנחה שהנשים נחותות. ההפרדה מיועדת למנוע חיכוך בין גברים לנשים בזמן שמחה, כדי להישמר מ"קלות ראש" (סוכה נא, ב). הפרדה בין גברים לנשים נהגה גם ברוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות הברית בזמן שניתן פסק הדין. החיבור שעושים ארגוני הנשים בין פסק הדין ההיסטורי לבין הפרדה בין גברים לנשים - מופרך מיסודו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!