מבט לתשעה באב/אהרן קפלן

את סיפור קמצא ובר קמצא מהסעודה ועד שריפת ההיכל כולנו מכירים.
בקריאה חוזרת ונשנית הולכת ומתבהרת תמונה בה רבים הם האשמים בתהליך שהביא לחורבן. אשמים ישירים או כאלו אשר אולי יכלו למנוע את ההידרדרות.

• הראשון כמובן הוא בעל הסעודה שמשום מה נשאר אנונימי. הוא הרי זה שבייש את בר קמצא.
• אחריו כמובן בר קמצא שהלך, הלשין (בשקר) והטיל מום כדי לשכנע במרד שאינו.
• נמשיך לאותם תלמידי החכמים שלא מיחו בבעל הסעודה על פעולותיו המביישות.
• רבי זכריה בן אבקולס שלא אישר מחד הקריב את העגל בעל המום משום שלום מלכות או מאידך להרוג את בר קמצא מדין רודף.
• משם נעבור לאותם בריונים לאומניים שמנעו מתלמידי החכמים לצאת לדבר עם הרומאים והמשיכו בשריפת מחסני המזון דבר שהביא לרעב ומפלה.
• מהם אל תלמידי החכמים שלא העזו לעמוד מול אותם בריונים (רבן יוחנן לא ענה על תביעה זו של אספסיינוס).
• יש את אבא סקרא ראש הבריונים שגם אחרי שהודה בטעותו לא עמד מול הגולם שיצר "הבריונים". (אולי טעות כבר בבחירת האנשים).
• רבן יוחנן בן זכאי שקיבל פעמיים את הנרטיב הרומי וטענות אספסיינוס בלא לענות לו. יתרה מכך שלא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לבקש מאספסיינוס ולא ביקש שיעזוב את ירושלים.

כל אלו יכלו לנסות למנוע, לעצור, ולעכב (אולי) את חורבן ירושלים ולא עשו זאת.

תערו של אוקאם מהווה כלל מנחה והמלצה בעת חיפוש אחר הסבר לדברים שונים. על פי כלל זה, המנוסח לרוב בעזרת המשפט אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך – לכן כאשר קיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר, אשר מערב את המספר המועט ביותר של מושגים וחוקים (על כן, כלל זה מכונה גם "חוק החיסכון").

אז אמנם לכל אחד ואחד היו סיבות הניתנות להסבר אבל ישנו דבר שאולי יוכל להסביר את כל אלו בנקודה מקשרת אחת.

הייאוש!

ייאוש מיכולת בשינוי.

במפרשים מסבירים את בואו של בר קמצא לסעודת אויבו כיון שחשב שרוצה לשנות יחסיהם והחזיר את השלום ביניהם. לעומתו בעל הסעודה לא האמין בכנותו של מי שהיה אויבו אך לפני רגע. מכאן גם בר קמצא אינו מנסה לשכנע בטוב ולשנות את הגישה של בעל הבית אלא רק מציע פיצוי הולם לשונא הרואה את שונאו בסעודתו...

החכמים היושבים שם מיואשים גם הם מיכולת השפעתם על בעל הסעודה ולכן ממשיכים בשתיקתם גם כשמול עיניהם מתרחשת עוולה.

רבי זכריה הבטוח שנפלה החלטה לפני הקיסר ואין דרך לשנות אותה נשאר רק עם "מזעור נזקים" של טעויות הלכתיות.

אותם הבריונים שבטוחים שאין דרך לצאת מהסבך בלא מלחמה והעם לא ישתכנע בלא אילוץ קשה (נידון בפני עצמו למה להכריח בדרכם).

ומולם תלמידי חכמים שמיואשים מיכולתם לעמוד אל מול הבריונים או למצוא דרך לעקוף אותם (רק כשהגיעו מים – או חסרונם – עד נפש).

אבא סקרא מכריז "אם אומר לחברי מילה יהרגוני". ניסית? – התחלת לנסות? -ייאוש!

רבן יוחנן מסביר שלא ביקש את ירושלים מתוך חשש שיצא שכרו בהפסדו שאולי לא יקבל כלום. טיעון טוב שרב יוסף/רבי עקיבא לא קיבלו אותו אבל מעיד בהחלט על הלך הרוח ששרר בתוך רבן יוחנן.

החורבן אמנם הגיע בגלל מצב רוחני נמוך אך לו הייתה באנשים רוח של שינוי. רוח של יכולת להשתנות הייתה תקווה להתעלות ומתוך כך למניעת החורבן. אך מי שאין בו את רוח השינוי בתוכו, מי שהייאוש הכניעו, נצרך לזעזוע חיצוני של חורבן.

החורבן הזה הוא חורבן שכולו ייאוש, כולו של מיואשים.

בכל בוקר כשאנו פותחים את העיניים אנו אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". שתי המילים אחרונות לקוחות ממרכזה של מגילת איכה "חדשים לבקרים רבה אמונתך". פירושים נכתבו לבאר את מילים אלו, האהוב עלי הוא שמדי יום כשהאדם עוצם את עיניו, נשמתו עולה לדין. דין שאמור להיות ידוע מראש. חטאים קטנים וקטנים פחות... ובכל זאת הקב"ה מחזיר את נשמתו כי רבה אמונתו שביום הבא יתקן האדם את דרכיו. אין ייאוש משינוי.

"ציפית לישועה" היא אחת השאלות שנשאל האדם בבואו לדין בסיום חייו. ללא ציפייה כל חייך חלפו לשווא, אם אין אמונה בשינוי אין פעולה.
כל אחד בעניינו האישי יכול להרים ידיים, כל אחד במבט כלפי סביבתו הקרובה ואפילו הרחוקה במבט של עם ועולם יכול להיכנע.

אם יש משהו שאני לקחתי מט' באב לחג ט' באב של שנה הבאה בעז"ה,
לא לראות את המציאות כמוכרחת, לא האישית ולא זו של העם. לא להיכנע להתגמדות. למחשבה שמה אני יכול לעשות כדי שדברים ייראו אחרת – פשוט לא! - לא להתייאש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!