טור לתשעה באב

עכשיו תבנה!

תמונה של אשה בת 107 שביקשה כ'מתנה' ליום הולדתה מכל עשרות בני משפחתה להגיע לכותל המערבי כדי להודות להקב"ה על שריד בית המקדש, הציפה את הרשת בשבוע האחרון והצלחה לרגש רבים.

יש שראו בכך בהתרגשות את הניצחון על היטלר ימ"ש ואת הבניין והתקומה של אשה יהודייה אחת וחזקה, שבנתה בית בארץ ישראל והקימה בס"ד דורות ישרים ומבורכים.

יש שראו בכך אחריות חינוכית לגורלו של כל ילד בפרספקטיבה של 'איך הוא יהיה בעוד כ100 שנים' וכיצד תיראה המשפחה שסובבת אותו.

המסר המשותף לכל הפרשנים הוא כמודל לצורך בלקיחת אחריות אישית ופרואקטיביות ופשוט 'לבנות'.

בשנת תש"ז נפגשו האדמו"ר מבעלז ובעל ה"אמרי אמת" מגור בירושלים.

כשנפגשו הם פרצו מיד בבכי, מבכים את בני משפחותיהם, הקורבנות שנותרו באירופה לנפוח את נשמתם בייסורים, על קידוש שם שמים.

לאחר מספר דקות של בכי שאל האדמו"ר מבעלז את האדמו"ר מגור שאלה בפרשת ויגש: "מובא שכאשר יוסף ובנימין התוודעו זה לזה לראשונה האחד נפל על כתפי השני ובכו כל אחד על חורבן בית מקדשו שיפול בחלקו של השני. מדוע יוסף ובנימין בכו כל אחד על החורבן של השני? תבכה קודם על החורבן שלך!..."

אמר לו ה"אמרי אמת" מגור: "על החורבן שלך בעצמך אין לך מה לבכות, תבנה!..."

השיח הזה שביניהם ביטא עולם רגשי עמוק שלהם.

למעשה היה ברור שהשאלה אינה מתחילה, והסיבה שהם בוכים אחד על השני היא כי רק עכשיו הם נפגשים וזה החידוש כעת, אבל היה בכך מסר מעודד ומרגיע, כי הפתרון ל'חורבן האישי' קיים ונמצא לפתחך לעשות, במקביל עם השתתפות בצער של הזולת וחורבנו.

איוב אומר "אל יהי מקום לזעקתי". הזעקה צריכה להתפשט ולהדהד מסוף העולם ועד סופו מבלי להתמקד במקום מסוים או להותיר מקום ריק ממנה, להרגשת איוב, על מה שעשו הרשעים ועל האובדן העצום שלו.

בתשעה באב, שמסמל עבורנו יותר מכל יום מרוכז של אובדן ושכול, אנחנו מרשים לעצמנו לחוות את הדברים עד הסוף, בקול ונהי.

בתשעה באב עלינו לגשת מתוך המציאות הרגילה ולעלות מתוכנו יותר רגש מבשגרה.

יש בכך אמירה שבאופן עקרוני תמיד הדברים היו צריכים להראות אחרת ולעורר אותנו, וכשאנו פותחים את זה שיש בפנים כאב וגעגוע, אלא שאי אפשר ואיננו מסוגלים לחוות אותו תמיד ולסחוב אותו איתנו כל הזמן בשגרת החיים ולחיות כך בצורה נורמלית אם חיי היום יום.

המציאות הנוראה לא נתפסת לנו לפעמים כאמת, והדרך שלנו להתמודד איתה היא לתפוס ריחוק. 'להדחיק'.

אם היינו הולכים עם 'זיכרון השואה' האיומה עלינו כל היום החיים שלנו היו כנראה מאוד קשים. יש אנשים שחיים איתה תמיד וחייהם אינם קלים.

אנו בוחרים במודע או שלא במודע להדחיק את זיכרון השואה והטראומה ממנה לכדי יום בשנה. ורק לפעמים אנו בוחרים במודע להיכנס למצב של התעמקות בחוויה הרגשית והמטלטלת הזו.

בחירה כזו היתה לי כאשר ביקרתי בשבוע שעבר ב'מוזיאון יד ושם'.

הבטן שלי התהפכה והתקשיתי להכיל את המראות, התיאורים והעדויות שמתארות קצה קצהו של אירוע בלתי נתפס בכל קנה מידה של חורבן אנושות.

אבל שהפך ל'לאומי', אך כשנכנסים לרזולוציות הקטנות הוא מכיל בתוכו מיליונים רבים של סיפורים אישיים, של פרצופים, תמונות ומזכרות, של חיים ומשפחות שנגדעו, כישרונות שנקטפו.

"זכרו רק כי הייתי חף מפשע, וכי כמוכם בני תמותה של יום זה, גם לי היו פנים של זעם ושמחה ורחמים. פשוט מאוד- פנים של בן אדם!..." זעק אלי טקסט אנושי ונוגע כל כך של בנימין פונדן, יהודי שנרצח באושוויץ מאחד הקירות.

יומן אישי בכתב יד יפיפה של יהודי אחר מהתקופה שתיאר ברהיטות מקסימה את החוויות הרגשיות והתובנות שלו מתוך הגטו צד את עיניי והצליח להכניס אותי ממש לחוויה שלו וגרם לי לקוות בנאיביות שיכולתי ולו לרגע לפגוש בו ולשמוע ממנו סוף אופטימי לסיפור, איזה 'הפי אנד'.

תמונות של הורים וילדים, מסמכים חשובים ככתובה ושטרות תנאים שהוחבאו בנעלים של האנשים תפסו אותי מהרהר בזה שגם כשהאדם נמצא בתהליך איבוד של צלם האנוש שבו, ההחלטה החשובה שלו, שמשמרת בעיניו את זהותו ושייכותו היא לשמר ולהחזיק חפצים קרובים, תמונות של הוריו ואהוביו, מזכרות ועדויות אחרונות לחיים הנורמאליים ששומרים על שפיותו ומזכירים לו עצמו מי הוא היה ולאן הוא שייך.

שאלתי חברים שהלכו לצידי, איזו תחנה הכי 'תפסה' אותם ודיברה אליהם בכאב.

הופתעתי לשמוע תשובה אחידה מכולם. 'הגטו'.

לא ה'מוות האכזרי' והעינויים שקדמו להם במשרפות, במחנות ההשמדה או במחנות הניסויים הזוועתיים שניבטו מהקיר הם אלו שזעזעו אותם, אלא 'החיים' ההתמודדויות הקשות בגטו הם אלו שטלטלו אותם דווקא יותר מכל...

"להיות לבד במחנה השמדה זה כבר הפרס!" נימק לי אחד החברים בפאתוס... "דמיין את עצמך לרגע בגטו, אבא למשפחה, שצריך לדאוג להם לאוכל ופשוט אין!... שהילד שלך חולה ואתה נאלץ לראות אותו גוסס לך מול העיניים... לשמוע ולסבול את האחריות על המשפחה שאינך יכול לעמוד בה ולהבין כבר לאן זה הולך מכאן..."

תמונות ומיצגים שונים של הזוועה הבלתי נתפסת גרמו לי לסחרחורת ולחולשה שהתפשטה והתקשיתי להכיל את הכל בבת אחת.

דמעות עלו בעיניי ממחשבה על סבתי ע"ה ששרדה את השואה לא כ'מוזיאון' ולא לשעה בודדת בחייה אלא כחוויה קיומית מחייה בגיל צעיר, שאיבדה את אימה ומשפחתה 'שם', ש'בילתה' עם הצורר מנגלה ימ"ש שעשה עליה ניסויים וגרם לה בין השאר לכך שלא תוכל ללדת יותר מבת-יחידה וגם זה בדרך נס, ובכל זאת הייתה לאשה הכי שמחה, ילדותית ואנרגטית שפגשתי בימי חיי.

זה גרם לי להרהורים על תעצומות הנפש של האדם והיכולת שלו ליצור לעצמו את נרטיב החיים ולנהל את חייו בהתאם ליצר החיים העז שמקונן בתוכו. לבנות משפחה.

החשיפה לזוועות החורבן הללו היתה מבחירה כאמור, והצליחה לפתוח סדק שהתרחב וממנו התנקזו והתפרצו לשעה המון כאב וצער.

ביום תשעה באב אנו רוצים מתוך בחירה לחוות את המציאות הכואבת של החורבן באמת שלה כמות שהיא, ולהתחבר לדברים כמות שהם, לא שגרתיים ובגודל ועוצמה בלתי נתפסים של כאב וצער.

זו שאלה של בחירה שלנו עד כמה אנו רוצים להיכנס לזה בפנים- כי זה באמת כואב.

יש לנו בחירה עד כמה להתחבר ולהעמיק בכאב החורבן, והבטחה מנגד שבדיוק בכך, כל מי שמתאבל באמת יזכה ויראה נחמה בבניינה כי רק הבטחה כזו יכולה לרפא את הכאב העצום שלו. אמירה של "את הכאב העצום שלך, תבנה!".

צום בונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!