הדמעות בצום - לא בשביל להתבוסס בביצה • מירי גפן
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רגש שולט חזק ביום הזה, השכל נדחק לפינה. פסיכולוגיה הפוכה היות והשכל צריך להיות דומיננטי יותר ביום שמסמל חורבן. כי בכי לא מקדם הוא אולי מעצים כאב • מירי גפן בטור נוקב לתשעה באב
- שיפי חריטן
- י' אב התשע"ט
- 1 תגובות
היום הזה מסמל תחושת אבל כללי וכמיהה גדולה של עם ישראל לבניית המקדש, בהיעדר בייתיות למשכן השכינה.
היום הזה מבטא את הזעקה הכואבת של כלל העם כי הגיעו מים עד נפש של התבוססות בביצת גלות. די לנו בסבל שנות גלות. כי מחכים ומייחלים אנו לגאולה.
ביום הזה מביט ברחמיו אבא משמים על בניו הסובלים מחוסר בית, בהיעדר תחושת משפחתיות.
מסתכל אבא משמים, רואה שנאת חינם, סופר דמעות ילדיו. כל כך חפץ להעניק את מלוא אהבתו אך נמנע ממנו בשל שנאת חינם השוררת בין ילדיו.
עם ישראל שרוי באבלו. מתענים בצום, מתהלכים בנעלי בד, נוטלים ידיהם עד חצי אורכן של האצבעות וכדומה. רגש כאב וצער עוטף את היקום ביום ט' באב.
רגש שולט חזק ביום הזה, השכל נדחק לפינה. פסיכולוגיה הפוכה היות והשכל צריך להיות דומיננטי יותר ביום שמסמל חורבן. כי בכי לא מקדם הוא אולי מעצים כאב.
לו השכל היה שולט יותר ביום הזה היינו מרבים יותר באהבת חינם, ברגישות אנושית לזולת, במעשי חסד אחד לשני וכו. היינו צריכים להיות עסוקים יותר בלחשוב קדימה מה יפתור את הבעיה וימנע כאבנו. היינו אמורים להתעסק בלבנים אשר יבנו ביתו של אבינו מאשר הוזלת דמעות וקוננות.
דמעות תפקידן לסייע בניקוי האישונים על מנת שנראה טוב, נקי וברור יותר. אולי נשכיל ולו בשנה זו לראות, להשכיל ולהבין כי יש לנו אבא גדול בשמים שחפץ להעניק עוד יותר מאהבתו עלינו אך כיצד יבוא אלינו אם לא הכנו לו בית שיכיל את כמות אהבתו הגדולה?? יש אבא אוהב אך יש ילדים שלא מצליחים לחשוב נכון, כי מרוץ החיים לא מאפשר עצירה וחשיבה נכונה יותר.
היום הזה במטאפורה שלו מתאימה למציאות חיים כואבת. מציאות שנכונה כמשל חזק להורים וילדים מנוכרים. הורים שמנותקים ומנוכרים מילדיהם בשל שנאה אמוציונאלית של מערכת גירושין כואבת על חשבון גבם החלש והשפוף של ילדיהם, נשמתם ועתידם.
התוצאה: "איכה ישבה בדד".
יש אבות, יש אמהות שצמאים לתת אהבה לילדיהם. אך יש העדר בית. במקום זה יש שנאת חינם והסתות. התוצאה נאלצים לחיות לבד ללא קשר עם ילדיהם.
יש דמעות, יש קוננות על חורבן "בית", יש תחושת תענית, לעיתים גם לא מסוגלים לאכול מצער וכאב, הבטן מתהפכת כמו בצום, הרגש האמוציונאלי שולט אך השכל מודחק לצד. כל זאת בשל שנאת חינם, או במילים אחרות חוסר השלטת שכל על רגש והצבת טובת הילדים מול העיניים.
אז נכון שגם לחורבן ביתו של הקב"ה קדם הסיפור הכואב של קמצא ובר קמצא ושנאת החינם שעטפה את המעשייה הזו.
נכון שאף אחד לא בחר להתגרש כי האהבה והשלום שגשגו במעונם. ולכל תיק גירושין קדמה פרשיה כואבת שהובילה לריחוק ותחושת שנאה.
אך מלהתאבל ולבכות על הסיבות לגלות לא מתקדמים הלאה, ההתאבלות והתעסקות עם הרוגז והכעס לא יקדמו ולו בצעדים קטנים לבניית בית המקדש, מקום להשכנת השכינה ואהבתו הגדולה של הקב"ה. אלא שיגרמו לעוד התבוססות בשנות גלות. לעוד אבות ואמהות שיושבים בדד.
אותם הורים שבחרו להתגרש מאותם "מעשיות" מוצדקות שגרמו לצערנו לחורבן בתיהם צריכים להבין שקוננות אמוציונאלית גורמת להעצמת החורבן, לסבלם ולסבל ילדיהם.
עלינו לקדם בניית בית המקדש על ידי אהבת חינם, במילים אחרות על ידי לבני מעשים טובים שיעצימו הרגשתנו החיובית ובעיקר יבנו עבורינו בית להורה הגדול של כולנו שחפץ להעניק אהבתו אלינו ולא להרחיקו יותר ויותר.
כל הורה רוצה להעניק לילדיו. אך יש צורך בילדים קרובים שירצו בכך ולא יתרחקו.
ריבונו של עולם. אני יודעת שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבני נגף הוא בנוי מדמעות שמנקות את האישונים בכדי לראות נכון יותר. אם חסרה לך עוד דמעה אחת בבקשה קח את של אלו שהשכילו להבין מהי אהבת חינם שממנו יבנה ביתך.
כך נכון הדבר בכל סיטואציה בחיים. הפרדה בין שכל לרגש בצורה הנכונה. ניתן לתת (לאבל) לדמעות פורקן בשביל לראות נכון ולפעול בצורה שתקדם ולא בשביל להתבוסס בביצה.
בנה ביתך כבתחילה וחונן מקדשך על מכונו. כי מחכים אנחנו לך!!!!
הכותבת היא מירי גפן. אשת תקשורת, מנהלת משרד רדיו קול ברמה
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות