מנהגי הספרדים: ענייני תשעה באב שחל במוצאי שבת

א. סעודה מפסקת בערב ט"ב שחל במוצאי שבת

הגמרא במסכת תענית (כט.) מפרטת את דיני תשעה באב. וכתוב שם בגמרא, שתשעה באב שחל להיות בשבת אוכל בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

ונפסק להלכה ואין מחלוקת בזה, שבשבת שחל בה תשעה באב אין נוהגים מנהגי אבילות כלל. אך בגאונים וכן בראשונים מארצות אשכנז מובא, שבשבת זו נוהגים מנהגי אבילות כל שהם בסעודה המפסקת הסמוכה לצום. שלדעת הגאונים לא אוכלים בה בשר ולא שותים יין, אף שהיא סעודה שלישית של שבת.

ובחלק מארצות אשכנז היה נפוץ מנהג, לאכול שלוש סעודות בשבת כרגיל, אך את הסעודה השלישית מקדימים מהרגיל, וסמוך לצום מוסיפים סעודה שהיא כמו סעודה מפסקת, ובה לא היו אוכלים בשר ולא שותים יין, וכן היו נוהגים בה את שאר מנהגי סעודה המפסקת, כגון שהיו אוכלים ביצה, ולא מזמנים בה. אך לא היו יושבים על הארץ כנהוג בחול.

ב. בשר ויין בסעודה שלישית של שבת זו

הטור (סימן תקנב) מביא את מנהג הגאונים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בסעודה שלישית של שבת, משום שהיא כמו הסעודה המפסקת. או בסעודה המפסקת עצמה. ועל כרחינו לבאר, שהגמרא מדברת על שאר סעודות שבת, שבהם יכול לשתות בשר ויין. ובסעודה שלישית עדיף להחמיר. דהיינו שאין חיוב לאכול בשר ויין בסעודות שבת.

אולם מוסיף הטור, שאם נמנע מלאכול בשר ויין מחמת הצום שחל במוצאי שבת, הרי שזה אסור, כיון שכל דבר שניכר שעושהו מחמת אבילות אסור לעשותו בשבת. וכתב הטור שכך נהג אביו הרא"ש ז"ל, שבט"ב שחל במוצאי שבת היה אוכל בסעודה המפסקת בשר ויין. וכך פסק להלכה מרן השלחן ערוך (שם ס"י).

ג. סעודה העיקרית בשבת

בעבר דיברנו שהסעודה העיקרית בשבת היא סעודת היום, משום שכבוד יום קודם לכבוד לילה (פסחים קה.). אמנם אם יש צורך בדבר אפשר לעשות את הסעודה העיקרית בסעודה השלישית.

כגון מה שמצוי שיש כאלה שקמים בשבת מוקדם ואוכלים בבוקר סעודה קלה, ורק לאחר מנחה אוכלים את הסעודה העיקרית, והיא בעצם סעודה שלישית. ואין מניעה לסדר כך את הסעודות, כיון שהוא עדיין בגדר כבוד יום, משום שסעודה שלישית עצמה זמנה ביום. ובאמת כן כתבו מרן החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"א סימן עד אות יב) ורבינו חיים פאלאג'י (רוח חיים סימן רפט), והחזון איש נהג כן בעצמו (כן העיד בספר זכור לדוד עמ' שמז אות ד).

אולם רובא דאינשי הנוהגים לערוך את סעודתם העיקרית בסעודת הבוקר, ואילו בסעודה השלישית עושים סעודה קטנה, ודאי שאין חיוב לשנות ולאכול בסעודה זו בשר ויין כדי שלא יראה שנוהג מנהגי אבילות. כיון שבזה לא דיבר הטור, אלא רק אם מבקש לעשות יותר מהרגילות בשביל האבילות.

אמנם אם רוצה לאכול בסעודה זו בשר ויין, והוא אינו רגיל לאכול בשר ויין בסעודה שלישית, כתב הגאון רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה ח"ד סימן קיב) שמותר לאכול בשר ויין כרצונו אף אם אין רגילותו בכך. אך מפורסם בשם הנצי"ב שחולק על כך, וסובר שלא ראוי לעשות כן אם אינו רגיל בכך.

ד. מנהגי אבילות בשבת

והיסוד הנראה כאן, שאין נוהגים מנהגי אבילות בשבת כלל. ויכול לאכול כהרגלו וכרצונו. [אך יש לזכור שאכילה המרובה מדי לפני הצום מזיקה ומפריעה מאוד, ולא להגזים יתר על המידה.]

אולם כתבו הפוסקים, שאמנם מותר לאכול כהרגלו בכל שבת ואין לנהוג מנהגי אבילות, עם כל זאת לא יישבו באריכות כהרגלם בכל שבת אלא ימעטו קצת. שהרי בשעות אלו ממש, בסמוך לצום, נשרף בית המקדש, בעלות המנחה.

ה. אכילת בשר בשבעת ימי אבילות על המת

ורגיל אני לעורר בזה, שאמנם יש עדות רבות הנוהגות לאכול בשר ולשתות יין בכל שבעת ימי האבילות, אך יש כמה עדות, בעיקר בקרב יוצאי מרוקו, שלא אוכלים בשר בכל שבעת ימי אבילותם על קרוביהם. וכמו כן, יש שאינם אוכלים בשר בשבת שהם אבלים בה.

ואין זה על פי ההלכה. כיון שמעיקר הדין מותר לאכול בשר ולשתות יין בכל שבעת ימי האבילות, ורק בזמן שהמת עדיין לא נקבר אסור לאכול בשר. והסיבה שמותר, כתוב במסכת תענית (ל.) שמותר לאבל לאכול בשר בכדי לשכך את צערו.

ובהלכות תשעה באב רואים, שאפילו שבתשעה באב שהיא אבילות ישנה החמירו שלא לאכול בשר יותר מאבילות רגילה שבה מעיקר הדין מותר לאכול, מאידך, בשבת של תשעה באב אסור לנהוג מנהגי אבילות בעצמו, ובכללם שלא לאכול בשר. מוכח שמנהג זה שלא לאכול בשר בשבת של השבעה אינו על פי ההלכה. ואין לנהוג כן.

וכן שמעתי שיש הנוהגים מנהג זה שלא לאכול בשר אף עד השלושים לפטירה, ויש שעד סוף השנה, ואם אינם אוכלים בשר בשבת מחמת מנהג זה, הוא מנהג רע וצריך לבטלו. במנהגי אבילות צריך לעשות שיהיו על פי ההלכה, ולא לפעול על פי הרגש.

ו. אין אבילות בשבת

פעם הייתי במקום מסויים, והיה שם רב תלמיד חכם, שנהג כמנהג עדתו שלא לאכול בשר בכל ימי השבעה, והביא לי ראיה שכך הדין, מפסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד סימן שמא ס"א) והוא מגמרא פרק שלישי בברכות (יז:) אונן אסור באכילת בשר, ובשבת אוכל בשר ושותה יין. הג"ה: אם ירצה. ורצה להוכיח ממילות הרמ"א שאינו חייב לאכול כמנהגו בכל שבת אלא אם ירצה לאכול יכול לאכול, ומאידך יכול גם להימנע. וזו ראיה שאפשר להימנע מלאכול בשר בשבת של השבעה.

והשבתי לו שאין זה נכון, שהרי מקור דברי הרמ"א הוא מרבינו יונה בברכות (דף י ע"ב מדפי הרי"ף), ושם כותב שמה שאמור בגמרא שבשבת אוכל בשר ושותה יין היינו דוקא אם הוא רגיל לאכול בשר ולשתות יין, ואין חיוב מן הדין לאכול בשר בשבת, ומי שלא אוהב לאכול בשר, או מי שאינו יכול לאכול בשר מטעמי בריאות או שהוא צמחוני וכדומה אינו חייב באכילת בשר [ומי שאינו אוכל בשר מחמת צער בעלי חיים, אוי לו מיום הדין, וכי הוא יותר צדיק ורחמן מהקב"ה שאמר לאכול את הבע"ח הללו...?!], ולכן אומר רבינו יונה, שמה שכתוב בגמרא שאונן אוכל בשר היינו שאין זה חיוב אלא לפי רצונו בלבד.

ומאידך מוכח שם בדברי רבינו יונה, שאם נמנע מחמת האבל אסור הדבר, כיון שאין אבילות בשבת.

ז. בכי תמיד על חרבן פעמיים

בתשעה באב היה אאמו"ר מרן זצוק"ל ממרר בבכי הרבה על צרות עם ישראל, ממש ללא הפסקה כמעט, בלילה וביום. באחת השנים, היו לו כאבי עיניים עזים ורופא עיניים הזהיר אותו להימנע מבכי, אך בתשעה באב בכה כהרגלו, וכשאימי ע"ה העירה לו על כך, היה משיב לה שאינו מסוגל שלא לבכות ביום זה.

ועד כדי כך היה בוכה ומצטער ביום זה שזכורני, שהייתי רגיל ללמוד עימו חברותא במשך שנים ארוכות, וכמעט שלא דילגנו על הרגלנו זה אף ביום תשעה באב עצמו, שביום זה היה יושב על הארץ, ומניח ספרו על כיסא לפניו, וכך היינו לומדים פרק 'אלו מגלחין' במסכת מועד קטן, שם נמצאים הרבה מהלכות אבילות, וכן כמה שנים למדנו שלחן ערוך הלכות אבילות, ותוך כדי הלימוד היו עיניו של אאמו"ר זולגות דמעות, וקולו נשבר.

[ובאמת, לא צריך להיות אדם גדול בשביל לבכות על חרבן בית המקדש, מי שיקרא את מדרש איכה, או את אגדות החרבן במסכת גיטין (נה. - נח.), וכן ירושלמי במסכת תענית (פ"ד), וכן ירושלמי במסכת יומא (פ"א), בכל אלו יש סיפורים ואגדות על מה שקרה בזמן חרבן בית המקדש, סיפורים קשים מאוד, וכל מי שקורא אותם נשבר לבו, ואי אפשר שלא לבכות בתשעה באב.]

אולם למרות רגישותו הרבה, בזמן האבל על אימי ע"ה, שנפטרה ביום רביעי, בשבת שלאחר פטירתה אאמו"ר מרן זצוק"ל חייב את כולנו לשיר בשלחן שבת, וישבנו כולנו במצב רוח רע מאוד מחמת האבל, אך שרים שירי שבת, ואאמו"ר עצמו החזיק את עצמו בכל מהלך שלא לבכות כלל, כי אין מצטערים בשבת.

ח. סעודה שלישית בכובד ראש

חז"ל קבעו שבשבת לא מתפללים תפילת י"ח, "מפני כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן". ומבארים הרמב"ם בתשובותיו (פאר הדור סימן קל) ועוד ראשונים ש"כבוד השבת" היינו שכשהוא מתפלל את הברכות של י"ח כרגיל יכול לבוא לידי צער, כגון ב'רפאנו' שיזכר בחולה או בחולי ויצטער בשבת וכל כיו"ב, לפיכך חכמים עשו גדר שלא להתפלל כלל את כל הבקשות של תפילת י"ח בשבת כדי שלא יבוא לידי צער.

רואים כמה חכמים מורים להימנע מכל צער בשבת ולא לבוא ידי כך. וכן גם בתשעה באב שחל בשבת, שאסור להביא את עצמו לידי צער בעצם יום השבת, ולכן להתנהג ככל שבת רגילה.

אולם בדברים שאינם פרהסיא כדאי להימנע. כגון בסעודה שלישית לא ידבר, או ימעיט מדיבורו, ויאכל בכובד ראש בזה אמנם אין ניכר אבילות או צער, אך כשמדברים ומלהגים אפשר לבוא לידי קלות ראש ועדיף להימנע, וכן כל כיו"ב.

ט. תחילת הצום בתשעה באב שחל במוצאי שבת

זמן סיום האכילה בשבת הוא עד סמוך ממש לשקיעה. וכדאי להפסיק מלאכול חמש דקות בערך לפני השקיעה, שלא יכשל. אמנם יש דעות בראשונים שיש בתשעה באב דין תוספת, כמו ביום הכיפורים שהרי תשעה באב הוא מדברי קבלה. וכ"כ הריטב"א (תענית יב:) ותוספות בתענית (ל: ד"ה כל), וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (סוף מסכת תענית). אך כיון שמרן השלחן ערוך לא פסק כן, לא נהוג להחמיר בזה. [וראה בזה בהלכה ברורה חלק י"ד (סימן ו פ"א בקונטרס "תוספת שבת") שהאריך הרחיב בכל עניני תוספת שבת ובכללם דיני תוספת בתשעה באב, ושם הוכיח במישור שדעת מרן השלחן ערוך שאין דין תוספת בתשעה באב.]

י. זמן חליצת הנעליים במוצאי שבת

והנה להפסיק מאכילתו לפני השקיעה אין נראה בזה שהוא משום הצום, כיון שאינו חייב לאכול. אך בענין זמן חליצת הנעלים, הנה בעצם יום השבת אסור לחלוץ כיון שנראה שעושה כן מחמת האבילות ותשעה באב, ונפסק להלכה שהשבת גוברת בכוחה על תשעה באב ואסור לחלוץ את הנעלים.

בזמן הראשונים היו הולכים יחפים בתשעה באב, ולאחר שהיו אוכלים את הסעודה שלישית היו הולכים לבית הכנסת וממתינים עד שהחזן אומר "ברכו", [בזמנם מוכח שלא היו אומרים 'והוא רחום' וחצי קדיש, כיום נוהגים בכך רק הספרדים.] ורק אז חולצים את נעליהם, מלבד החזן שהוא היה חולץ את נעליו לפני 'ברכו'.

אך כיום שאין אנו הולכים יחפים בתשעה באב, והולכים עם נעלים מיוחדות, צריך להמתין בבית עד שיבוא זמן צאת הכוכבים של הגאונים [ובזה לא נוהגים להמתין לזמן רבינו תם כיון שהיא חומרא הבאה לידי קולא, וכן כיון שהוא דין דרבנן], שהוא כעשרים דקות אחר השקיעה ולומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", לחלוץ מנעליו, וללכת לבית הכנסת להתפלל ערבית.

לכן חשוב מאוד שבבתי כנסיות יתחילו את התפילה מאוחר מעט כדי שיוכלו להתארגן בבית לאחר צאת הכוכבים עד שבאים לבית הכנסת.

יא. קטן בשתיית כוס ההבדלה בתענית

יש דעות בראשונים שסוברים שעושים הבדלה במוצאי שבת זו, ונותנים לקטן מתחת לגיל בר-מצוה לשתות. והרמב"ן בספר תורת האדם (דף פז ע"ד) חולק על כך, וכמה ראשונים סוברים כדבריו, שהנה הגמרא בעירובין (מ:) דנה לגבי ברכת שהחיינו במועדים שצריך לברך בכל חג וחג. ואף בראש השנה מברכים. ודנה הגמרא מה הדין ביום הכיפורים, שהרי בכל חג מברכים בקידוש, וביום הכיפורים אין קידוש, האם אפשר לקחת כוס ולברך שהחיינו ולתת לקטן שישתה את הכוס. והגמרא דוחה אפשרות זו משום "דאתי למיסרך". והכוונה שאותו קטן יבוא וילמד מכך ששתה יין ביום הכיפורים שמותר לשתות ביום כיפור.

לכן אומרת הגמרא ש'זמן אומרו בלא כוס', ולכן כל אחד ביום הכיפורים צריך לברך בעצמו ברכת שהחיינו.

לפיכך אומר הרמב"ן, הוא הדין בתשעה באב שחל במוצאי שבת, שאין ליתן לקטן לשתות שמא 'אתי למיסרך', שיבוא לחשוב שמותר לשתות בתשעה באב.

אך הראשונים שחולקים מבארים שכל מה שכתוב בגמרא 'אתי למיסרך' היינו ביום כיפור, שבכל שנה יש את החשש של 'אתי למיסרך', אך בתשעה באב החשש שמא 'אתי למיסרך' הוא רק בתשעה באב שחל במוצאי שבת, וכך אינו חל בכל שנה. לכן אין לחשוש שמא 'אתי למיסרך'.

יב. ברית מילה ביום כיפור ובתשעה באב

וכעין מחלוקת זו נחלקו בענין ברית מילה שחלה ביום צום, שאמנם בגמרא וברמב"ם לא מוזכר שצריך לברך על הכוס בברית מילה, אלא זהו מנהג. והרמב"ם עצמו בתשובותיו (פאר הדור סימן סג) דן לגבי ברית מילה שחלה בתעניות אם לוקחים כוס. [דהיינו גם הרמב"ם סובר שהיה מנהג כזה, אבל הרמב"ם אין דרכו ביד החזקה להביא מנהגים שלא מופיעים בגמרא, כך הוא ברוב המקומות, ולכן בחיבורו הרמב"ם לא מזכיר את זה.]

והרמב"ם סובר שבברית בצומות לא מביאים כוס, משום שזה רק מנהג. ולכן יברך 'אשר קידש ידיד מבטן' בלי כוס.

אולם בראשונים יש דעות שסוברות להביא כוס וליתן אותה ליולדת, שהרי היולדת פטורה מכל ארבעת התעניות מלבד צום תשעה באב ויום הכיפורים, אלא אם כן ט"ב דחוי שפטורה גם בו.

אם כן דנים רבותינו הראשונים על תשעה באב ויום כיפור, שבשאר התעניות רוב הראשונים מסכימים דלא כהרמב"ם בתשובה, וצריך לקחת כוס ונותנים ליולדת או לילד קטן לשתות, אבל לגבי יום כיפור ותשעה באב דנים הראשונים האם נותנים לקטן.

יש ראשונים שאומרים 'אתי למיסרך' וכמו שהגמרא אומרת לגבי ברכת שהחיינו, שיש חשש שיצא מזה מכשול, והוא הדין כאן יש חשש שיהיה מכשול. אולם יש אומרים שכיון שאין 'אתי למיסרך' בכל שנה שהרי אין ברית מילה בכל שנה ביום הכיפורים.

ולהלכה, ביום כיפור כשיש ברית מילה אין מברכים על הכוס כלל. ובתשעה באב מברכים על הכוס ומביאים לקטן לשתות. והשנה שהוא ט"ב דחוי, אפשר להביא ליולדת שתשתה את הכוס.

יג. הבדלה במוצאי שבת זו

ובעיקר חיוב הבדלה במוצאי שבת זו כתבו הרמב"ן (שם) הרשב"א (שו"ת ח"א סימן קיז) הריטב"א (תענית ל.), וכן רבינו ירוחם (דף קסד ע"ג) ועוד הרבה ראשונים, שמכיון שפטור מלעשות הבדלה במוצאי שבת מחמת התענית, ממילא אינו בר חיובא כלל ופטור לגמרי מהבדלה.

והסיבה, משום שמי שלא הבדיל במוצאי שבת דינו שמבדיל לאחר מכן מדין תשלומים. אם כן, כיון שהיה פטור במוצאי שבת שוב אין לה תשלומים.

אך יש דעות בראשונים שאין הבדלה מסיבה אחרת, כי התשלומים להבדלה זה רק בליל שני, וכיון שאין עושים הבדלה בליל שני לכן אין הבדלה בכלל. [וראה בספר תורת המועדים על ארבע תענית שהאריך במחלוקת זו.]

ודעת הרא"ש (תענית פ"ד סימן מ) שבכל הבדלה התשלומים לה עד סוף יום שלישי, והראיה ממוצאי תשעה באב, שעושים הבדלה בליל יום שני.

להלכה, מרן השלחן ערוך (סימן תקנו ס"א) פסק, וכך אנו נוהגים, להבדיל על הכוס במוצאי הצום.

יד. נר ובשמים בהבדלה זו

והנה בהבדלה בכל מוצ"ש מברכים על נר ובשמים, הנר בגלל שהאש נבראה במוצאי שבת, ובשמים בגלל שהלכה הנשמה היתרה. ובהבדלה שעושים במוצאי תשעה באב אין מברכים על נר כי זה לא מוצאי שבת, וכן אין בשמים, הנשמה יתירה כבר הלכה יום קודם.

לכן במוצאי שבת בתשעה באב עצמו אי אפשר לברך על בשמים לבד, כי בתשעה באב אסור להריח בשמים. בשונה מיום כיפור שמותר להריח בשמים וטבק וכדומה. [הגאון רבינו חיים פאלאג'י מזהיר שבבתי כנסיות שכל אחד מביא את הטבק שלו ומתחילים להריח ובאים על ידי זה לקלות ראש, וצריך להזהר מזה.] וההבדל הוא, שביום כיפור אם מריח אין בזה בעיה כיון שלא אוכל. אך בתשעה באב זהו יום אבל ולא רק תענית, וכשמתענג על ריח טוב הוא נגד האבילות.

להלכה פסק מרן השלחן ערוך (שם) שבמוצאי שבת זו אין מברכים על הבשמים כלל.

לעומת זאת בנר אין סיבה שלא נברך עליו. ואמנם מעיקר הדין אפשר לברך על הנר לפני ערבית. אך המנהג הוא שלאחר סיום העמידה, אומרים חצי קדיש מביאים נר ומברכים עליו 'בורא מאורי האש', ואומרים איכה וקינות.

כמו כן כל אחד בביתו, יזכיר לנשות הבית להדליק נר ולברך ברכת 'בורא מאורי האש'.

טו. הבדלה במי שהותר לו לאכול בט"ב

השנה מעוברות ומיניקות דינם יותר קל משאר שנים. בכל שנה מעוברות ומניקות אומרת הגמרא בפסחים (נד:) מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור. וצריך להחמיר בזה. אלא אם כן מקרה קיצוני שהאשה תהיה בגדר חולה אפילו בלי סכנה. חולה פטור מתשעה באב אפילו בכל שנה כשחל בזמנו. ביום כיפור חולה חייב כל זמן שאין חשש סכנה. אבל בתשעה באב חולה פטור. לכן מעוברת ומיניקה אם מגיעה למצב של חולי בגלל הצום פטורה. אבל השנה מעוברות ומיניקות מותרות לאכול ולשתות. ולפני שאוכלת ושותה חייבת להבדיל על הכוס.

לכן יכולה להבדיל כבר בלילה, כיון שאין ענין של תענית שעות בתשעה באב. ויכולה לטעום משהו.

טז. לצאת ידי חובת הבדלה של אשתו כשאינה מתענה

והנה מי ששומע הבדלה מאשה זו, כגון בעלה, יכול לכוון ולצאת ידי חובה. ולמחרת בלילה הוא פטור מהבדלה, כיון שהוא כבר יצא ידי חובה.

והדין כן בחולה בביתו שמבדיל, והבריא שומע ממנו את ההבדלה, יצא ידי חובה. משום שאמנם אינו יכול להבדיל בעצמו בגלל שאסור לשתות, אבל איננו מופקע לגמרי.

אמנם לשיטת הרמב"ן (שם) הוא מופקע ואינו יכול לצאת ידי חובה, כיוון שדעתו שמי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל לאחר מכן מדין תשלומין, וסובר הרמב"ן שבמוצאי שבת פטור לגמרי.

אבל אנחנו נוהגים כדעות האחרות שמבדילים במוצאי שבת, אין זה שאנחנו סוברים שזה לא דין תשלומין, וגם אם נאמר שזה דין תשלומים הוא חייב במוצאי שבת רק שלא יכול היה להבדיל מסיבה צדדית של הצום. לכן להלכה, יולדת או מיניקה או חולה מבדילים על הכוס כבר בליל תשעה באב. ואם שומע הבריא מיולדת או מחולה ומכוון לצאת בזה ידי חובה, אינו צריך לחזור ולהבדיל במוצאי התענית.

יז. מנהגי אבילות ביום עשירי באב

כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקנח ס"א) מנהג כשר לא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום עשירי באב. והטעם, כתוב בגמרא (תענית כט.) מהפסוק (ירמיה ו, ד): אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והוא נאמר על בית המקדש שנשרף לפנות ערב.

הרשעים נכנסו לבית המקדש כבר ביום ז' באב אבל השריפה ממש היתה סמוך לשקיעת השמש ביום תשעה באב. והאש היתה דולקת והולכת כל הלילה והיום – יום עשירי באב.

בגמרא שם איתא: אמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור הייתי קובע את הצום ליום עשירי באב, למה כי רובו של היכל בו נשרף. ומפני מה קבעו בתשעה באב? מבארת הגמרא, שחכמים שבאותו הדור סברו שבתחילת הפורענות האש הובערה בתשעה באב, ואתחלתא דפורענותא עדיפא, לכן נקבע ליום תשעה באב.

בירושלמי כתוב (תענית כה.) שאחד האמוראים, היה נוהג לצום יומיים, תשיעי ועשירי, כיון שגם העשירי הוא יום צער לעם ישראל. אנחנו איננו יכולים לצום יומיים, זה קשה מאוד, לכן אנחנו צמים בתשיעי, אבל כל מנהגי בין המצרים נוהגים גם ביום עשירי. כגון ברכת 'שהחיינו' כתוב בפוסקים שגם בעשירי אין מברכים שהחיינו.

יח. בשר ויין במוצאי הצום בשנה זו

בעניין שתיית יין בשבוע שחל בו תשעה באב יש מנהגים שונים. בספר פרי האדמה ח"ד כותב (דף ח ע"ד), שמנהג ירושלים להקל ביין אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב. האשכנזים לעומת זאת מחמירים ביין בתשעת הימים אף בראש חודש, ואפילו ביין של הבדלה נותנים לקטן לשתות.

ואצלינו הספרדים מנהג ירושלים להקל בשתיית יין אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש בזה כמה מנהגים, אבל לגבי יום עשירי באב מפורש בשלחן ערוך שנוהגים לא לאכול בשר ולא לשתות יין ביום עשירי באב.

ובדברי השלחן ערוך נראה שמנהג זה הוא בכל יום עשירי באב. ולא רק עד חצות, אך אין עוד חומרות מיוחדות ביום עשירי באב מלבד אלו. ולעומתו הרמ"א מקל בבשר ויין יותר ממרן הש"ע, והוא אומר שרק עד חצות. וזה מחד גיסא, ומאידך גיסא, הרמ"א מחמיר הרבה יותר ממרן בענין האיסור להתרחץ, וכן שאסור לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים, אסור להסתפר, וכל המנהגים שנוהגים בבין המצרים או בשבוע שחל בו תשעה באב עד חצות. [ראה בסימן תקנח ובמ"ב ס"ק ג ובבה"ל שם.]

אך השנה שהצום נדחה ליום עשירי, במוצאי הצום הדין הוא שלספרדים הכל מותר. לאכול בשר ולשתות יין וכו'. ואילו האשכנזים, בגלל תוקף צער היום נוהגים גם השנה שזה כבר ליל י"א, מוצאי הצום, שלא לאכול בשר ולא לשתות יין.

ולמנהג האשכנזים כתב בספר זרע אמת, ומביאים אותו להלכה הרבה אחרונים, ראה במשנה ברורה (שם) וברכי יוסף (שם), שבתשעה באב נדחה כהשנה מותר להסתפר להתרחץ ולכבס מיד במוצאי תשעה באב.

יט. תשעה באב נקרא "מועד"

במנחה בשבת זו לא אומרים "צדקתך". והטעם, כיון שאילו תשעה באב היה חל בחול לא אומרים תחנון, ובכל יום שלא אומרים בו תחנון גם במנחה שלפניו לא אומרים תחנון. ובערב תשעה באב במנחה לא אומרים תחנון, וכשחל בשבת לא אומרים "צדקתך" בשבת, כי זה עקב הצום.

ומפני מה אין אומרים תחנון בתשעה באב? בבית האבל הסיבה היא משום שכתוב שמידת הדין מתוחה עליו. ולא מזכירים עוון במקום שיש אבילות וצער. אבל לגבי תשעה באב כותבים רבותינו הראשונים שהוא בגלל שכתוב (איכה א, טו) "קרא עלי מועד לשבור בחורי", תשעה באב נקרא 'מועד'. וכמו שבחג לא אומרים תחנון, כך גם תשעה באב.

ואיזה מן חג זה?! הרי מיד לאחר מכן פותחים את ההיכל, ואין פרוכת, ואומרים 'במקום אשרי העם, איכה זהב יועם, במקום ישמחו השמים, שומו על זאת שמים וכו', אאמו"ר מרן זצוק"ל לא היה מסוגל להגיד את הנוסח הזה, ובכל משפט היה ממרר בבכי, וכן בהפטרה, איזו הפטרה נוראה אומרים בתשעה באב, הפטרה שאי אפשר להפסיק ולבכות לעומת כעסו של הקב"ה עלינו, 'יום הדין עברה ותוכחה', ופתאום לא אומרים בו תחנון, איך אפשר לכנות יום כזה בשם "חג" או "מועד"?!

ואפשר לומר, שהרי למעשה קשה עוד יותר מה שאחרי חצות יושבים על כסאות, הרי בית המקדש חרב, אנחנו עדיין אבלים, ולאחר מכן במנחה לא רק שלא אומרים תחנון אלא אומרים "נחמו נחמו עמי", פסוקי נחמה?!

אבל התשובה היא, שאם אנחנו באמת מתאבלים על חרבן ירושלים, כל הענין של הגאולה זה האבילות 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'.

וכמו שמספרים שפעם אחת נפוליון הגיע לרובע היהודי בליל תשעה באב, והכמרים הנוצרים אמרו לו תראה כ"כ הם שונאים אותך, היהודים שמעו שאתה מגיע כולם יושבים על הארץ ובוכים..., אך הוא לא האמין, ושאל את היהודים 'למה אתם יושבים על הארץ'? והם החלו לבכות, ואמרו לו אנחנו מתאבלים על בית המקדש שלנו שחרב. מתי נחרב בית המקדש? אמרו לו לפני 1800 שנה. [בזמן נפוליון זה היה לפני 1800 שנה] נפוליאון התפלא "1800 שנה עברו ואתם ממשיכים להתאבל"?! אני בטוח שבסוף יהיה לכם בית המקדש!!

עצם הדבר שמתאבלים, זוכרים כך את חרבן ירושלים, כשחושבים על כל מה שקרה פה, למה חרב בית המקדש, ורוצים לתקן, ומתחננים להקב"ה 'תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אנחנו מקרבים את הגאולה.

ולפיכך על אף שמצד אחד אנחנו בוכים בתשעה באב, אך מצד שני נקרא 'מועד', כי הוא עתיד להיות מועד, ובאבלותנו אנחנו עושים שאכן הוא יהיה מועד. לכן גם במנחה, לאחר שהתאבלנו כיאות אפשר לומר: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכים".

הלכה למעשה:

א. לכתחילה ראוי שהסעודה השניה של שבת תהיה היא עיקר סעודות השבת, ואם רוצה יכול לעשות את הסעודה השלישית לסעודה החשובה ביותר. (אות ג')

ב. המנהג לאכול כהרגלו בכל שבת בסעודה השלישית. ואין נוהגים בשבת זו מנהגי אבילות כלל. (אות ו')

ג. אסור להימנע מאכילת בשר בשבת מחמת אבילות, אף באבילות על מת. (אות ה,ו)

ד. כדאי להימנע מלהאריך בסעודה שלישית יותר מדאי, וראוי לאכול בכובד ראש וימעיט בדיבור. (אות ח')

ה. במוצאי שבת זו מפסיק מלאכול סמוך לשקיעת החמה. (אות ט')

ו. שאר העינויים, נעילת הסנדל וכו' מתחילים לנהוג לאחר צאת הכוכבים של הגאונים, ולאחר שאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול". (אות י')

ז. ברית מילה שחלה ביום הכיפורים אין מברכים על הכוס כלל, אך כשחלה בתענית ט"ב מברכים על הכוס ונותנים לקטן לשתות. ואם הצום הוא נדחה, כהשנה, אפשר לתת ליולדת לשתותו. (אות יב)

ח. מבדילים על הכוס במוצאי התענית אך ללא נר וללא בשמים. (אות יג)

ט. בליל ט"ב שחל במוצאי שבת מברכים על הנר. ויש להזכיר לנשות הבית לברף על הנר. (אות יד)

י. בט"ב אין מריחים בבשמים ובטבק ובכל כיו"ב אף כשחל במוצאי שבת. (שם)

יא. תשעה באב שנדחה כהשנה, מותר למעוברות ומיניקות לאכול, ואין תענית שעות בצום זה. (אות טו)

יב. מי שהותר לו לאכול ביום ט"ב יבדיל על הכוס, ויכול להוציא יד"ח את השומעים אף שהם עדיין צמים. (אות טו,טז)

יג. תענית תשעה באב שנדחית כהשנה, אין נוהגים מנהגי אבילות במוצאי התענית כלל, ומותרים בבשר ויין. (אות יח)

יד. אין אומרים "צדקתך"בשבת זו, וכן אין אומרים תחנון בערב ט"ב כשחל בחול. (אות יט)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!