היא בדרך לדוקטורט ובעלה יושב ולומד, זה לא פמיניזם?

דמיינו את הסיטואציה הבאה;
שני גברים במקום עבודה עומדים מקשקשים לפני שנכנסים לישיבה. שיחת חולין סטנדרטית לחלוטין שמתגלגלת לשאלה של אחד לשני: "מה אשתך עושה בחיים?" החבר עונה, "היא באקדמיה. כבר 9 שנים בערך. עשתה תואר ראשון המשיכה לשני ושוקלת לעשות דוקטורט".

"וואי, ומה עם הכנסה?" שואל השני. "יש לה מלגת קיום קטנה שהיא מקבלת.. מסתדרים". והם ממשיכים הלאה לנשנש סנדביץ' ולסדר את המצגת. הכל נורמלי לכולם.

היום בעבודה מישהו שאל אותי מה האיש שאיתי עושה בחיים. אמרתי לו שאחרי כמעט 10 שנים "באקדמיה" (אברך שסיים את מבחני הרבנות), הוא יצא לעבוד. התגובה שלו היתה "10 שנים??? 10 שנים שהוא שלח אותך לעבוד והוא ישב ולמד??? מזל שנזכר".

כשהגעתי בעבר לראיון עבודה, המנכ"ל שאל אותי מה בעלי עושה. אמרתי לו 'אברך'. התגובה שלו היתה; "ואת בסדר עם להיות המפרנסת"? לא שאלתי אותו אם הוא שאל את הגבר שהיה קודם בראיון, מה אשתו עושה ואם הוא בסדר עם זה שהיא בחרה להיות עקרת בית - בכל זאת ניסיתי להתקבל.

עכשיו תבינו, אני לא נכנסת לדיון האידאולוגי על לימוד תורה. הוא ממש לא הפואנטה. והסיבות שבחרנו שהוא יישב וילמד ואז ייצא לעבוד - גם לא. אני גם לא מציינת את העובדה שאני ממש אבל ממש לא מפרנסת. אני עושה השתדלות, ריבונו של עולם הוא זה שמפרנס.

אני כן אשאל את היקום בקול;
השנה היא 2019. התקדמנו בכל כך הרבה תחומים בחיים. אנשים מעידים על עצמם כאנשים מקבלים, מפותחים ונאורים. חלקם אפילו שלא נדע פמיניסטיים! מדברים בלי היסוס על מעמד האישה והמקום החשוב שלה.
למה זו בכלל שאלה? למה לא נתפסת לאנשים המחשבה שיש נשים שיוצאות לעבוד "כמפרנסות" והן ממש סבבה עם זה שהבעל שלהן יושב ולומד. הן אפילו ממש שמחות מזה.
הן מחליטות יחד עם בן הזוג מתי זה מתאים לתא המשפחתי שלהם שזה ימשיך ומתי זה ייפסק אם בכלל.
אשכרה! מחליטות!

אז אני רק קפצתי לכאן לרגע כדי לספר לכם, שיש נשים שהבעל שלהן אברך ואף אחד לא "שלח" אותן לעבוד. הן ממש עושות אתה זה מרצונן החופשי! והיי... הן אפילו שמחות מזה (חוץ מבימים שהבוס מטריף אותן, אבל את זה למי אין בתכלס?!).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!