השיטה של פוגעי ילדים לרכוש את אמון הקרבנות

הפגיעה האכזרית בילדה קטנה מעוררת אצלינו רגשות של חרדה איומה, חוסר אונים משתק וכאב תהומי. בעקבותיהם באים הזעם והרצון להפסיק את הזוועות האלה אחת ולתמיד.

הלוואי וזה היה אפשרי. אפשרי שהרוע יעקר מהעולם, שכל פושע יקבל את מה שמגיע לו,  שמי שרק מעז לזמום במוחו המרושע והחולני לגעת באצבע קטנה של ילד או ילדה וגם מבוגר, מיד ירתע בגלל העונש הכבד שהוא עתיד לחטוף.

אז אנחנו עסוקים בזעם, בקריאות "מוות" לפושעים, בדרישה לשנות את החוקים. יתכן וזה יצליח להזיז משהו בחקיקה. ויותר סביר להניח שלא.

התקשורת עסוקה בלהדגיש את הפן הלאומני של האסון שפקד את הילדה ואת משפחתה. זה מצטלם טוב יותר (כאילו הרייטינג של "סתם" פגיעה לא מספיק גבוה) ומשרת הרבה אינטרסים. 

ומה אכפת לי שמעורב בזה גוון פוליטי? כי לעניות דעתי אנחנו מפספסים את עיקר הדברים - איך להגן על ילדינו מפני תוקפי ילדים שמסתובבים בינינו בכל צורה וצבע. ולא מוצמד אליהם שלט "פוגע נאלח".

לפגיעה בילדים אין לאום ואין מעמד. היא משותפת לערבים וליהודים, לעשירים ולעניים, למשכילים ולאנאלפבתים. יתכן והיה "טוויסט" לאומני בזוועה שעברה הילדה האומללה. אבל לפני הכל ההתנהגות של הפוגע המתועב הזה היא התנהגות אכזרית קלאסית.

לרוב הפוגעים מוכרים לילדים. במרבית המקרים הם לא מתחילים לפגוע מיד. הם מתוחכמים ויוצרים מערכת יחסים עם הקורבן. עושים צעד קדימה ושתיים אחורה, בודקים את השטח. משתמשים בטובות הנאה (ממתקים, פרסים וכו') ולפעמים גם באיומים. לרוב הם מתקדמים לאט ומרדימים את ערנותו של הילד על-ידי מגע "תמים" - נגיעה מקרית ביד, לטיפה בלחי וכו'. פורסים את קורי העכביש של הפגיעה עד שהילד לכוד בה היטב. מפעילים מניפולציות רגשיות ומהדקים את רשתם סביב הילד בעזרת יצירת סוד והעצמה של רגשות אשמה, בושה ופחד.

הפוגע היה יכול להיות יהודי. בעל מראה נורמטיבי לחלוטין. גם בעל משפחה ואב לילדים.

הפעם זה היה ערבי...

לפוגעים יש גישה לילדים ושליטה עליהם. הם מחפשים להיות בקרבת ילדים ויכולים לעסוק במקצועות מכובדים ביותר ולזכות לאמון בלתי מעורר של הסביבה.

אז ההשקעה העיקרית בעיני היא בללמד את עצמינו ואת ילדינו מוגנות. למה עצמינו? כי בשביל להגן על הילד צריך באופן פרודוקסלי להסכים שחלילה כל דבר עלול לקרות לו. זה אומר שאנחנו, המבוגרים האחראים - הורים, סבים, מורים, גננות וכו' מפסיקים לחיות בהכחשה. זה לא אומר שחייבים לחיות בחרדה מתמדת. ההיפך הוא הנכון. חרדה משבשת את האינטואיציה שלנו, פוגעת בשדרים שהפחד הבריא שולח אלינו. היכולת שלנו לזהות סכנה יורדת אם אנחנו דואגים כל הזמן. היכולת הזאת מבוססת על פחד שנוצר כאשר המח קולט איתותי סכנה, גם אם אנחנו לא מודעים אליהם. חרדה משתקת את השדרים האלה ולמעשה הופכת אותנו ואת ילדינו לפחות מוגנים.

והילדים? הם לומדים מאתנו. קודם כל לסמוך על האינטואיציה שלהם שמזהה סכנה בהצלחה רבה, אם מתרגלים לשים לב אליה ולהקשיב לה.

דבר שני אנחנו חייבים ללמד ולאמן אותם. המשפט המיתולוגי "אל תדבר עם זרים ואל תקח מהם כלום" באמת לא רלוונטי על הרקע של סטטיסטיקת הפגיעות על-ידי אנשים שמוכרים לילד. "מוכר" אצל ילדים מקבל משמעות אחרת מאשר אצלינו המבוגרים. גם שכן מהבניין ממול שהילד ראה מספר פעמים לעיתים קרובות הופך למוכר.

צריך ללמד ילדים על גבולות הגוף, מגע בטוח ולא בטוח, אסרטיביות, זכותם להתנגד, סודות.

והדבר הכי חשוב שהם ידעו שאפשר לספר לנו הכל, שלא נתפרק, לא נדחה אותם ולא נשלול מהם את אהבתינו. שתמיד נהיה לצידם ונעשה כל מה שבאפשרותינו על מנת לעזור להם ולהגן עליהם.

בתי ספר ומסגרות אחרות בהם נמצאים ילדים חייבים להגביר ערנות ושמירה, ללמד צוותים והורים על מוגנות. לדעת איך הראש המעוות עובד. להבין איזה ילדים נמצאים בקבוצת סיכון. לפקוח את העיניים. להסכים לראות.

לצערי, לא את כל האסונות אפשר למנוע. אבל הרבה מהם כן. והאחריות שלנו, כהורים וכחברה, לעשות הכל על מנת למנוע את האסון הבא.

הכותבת היא דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A). מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות.

מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!