יום העצמאות של נכדת רבי עמרם בלוי זצ"ל

אז יום העצמאות הוא יום של רגשות מעורבים, אבל דבר אחד מאד ברור ועובר כחוט השני בין כל האנשים הגדולים האלה שציינתי למעלה, המרכיבים את פסיפס חיי ואמונותיי:
אהבת אדם באשר הוא, אהבת ישראל וארץ ישראל.

הציונות, המדינה, חילוקי הדעות והמפלגתיות לא הזיזה בכהוא זה לאהבת האדם הטהורה שהיתה לסבי, רבי עמרם בלויא. 

מרגש לציין שכאשר הגיעו למאה שערים עובדים מטעם המדינה לבדוק תשתיות/לסדר עניינים שקשורים לחשמל/שוטרים וכדומה, היו אנשי מאה שערים מפגינים בבוז כלפיהם, ורבי עמרם היה היחיד שמכניס אותם לביתו מכין להם קפה שחור חזק ומדבר איתם על דא ועל הא. 'אנחנו לא מסכימים, אבל אתם בני אדם ואני אוהב אתכם'.

מפכ"ל המשטרה דאז, היה חבר של ממש עם סבי, ואף הגיע לחתונת ילדיו, על אף המחלוקת האמיתית שלהם, ועל אף שהוא הושיב את סבי בכלא לא פעם ולא פעמיים על הפגנותיו.

סבא אף פעם לא הרים אבן, יד או שרף משהו בשביל לבטא את המלחמות שלו. 

כן, הוא ישב על הכביש בשבת כדי שאוטובוסים לא יעברו באמצע ירושלים,
כן, הוא חיכה בתור לקולנוע ודחק את ראשו אל תוך האשנב של מכירת הכרטיסים, ולא יצא עד צאת השבת.
כן, אדמת ארץ ישראל ושייכותה לעם היהודי היתה בדמו. 
כן, הוא לא הסכים עם הכיבוש הציוני ורצה לקנות שטחים בכסף (כדוגמת אברהם ועפרון החיתי),
והוא אכן רכש את רמות ורכס שועפת בימים עברו (לא שזה היה שווה משהו אחרי הכיבוש. לא, אין לנו מליונים.

לא, אני לא מסכימה עם כל דרכיו ואורחותיו. אבל דבר אחד ברור:

גם סבא וגם סבתא, גם הדודים והרבי מליובאויטש כמובן - בין כל המחשבות, האידאלים והרעיונות, הבהירו ונהגו באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים: עניין אחד שהוא החשוב מכולם - אהבת אדם, אהבת ישראל וכבוד אמיתי לארץ ישראל.

וזה הלימוד הכי פנימי שלי ליום העצמאות, במיוחד שהוא יוצא בימי ספירת העומר בהם מתו תלמידי רבי עקיבא בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.

שנזכה ללכת לאורם, וביום חשוב כזה להתחזק ולקחת כוחות להמשך דרכנו כעם מאוחד ומגובש ואוהב, אור לגויים.