יום אחרי הבחירות: הצרה הגדולה של ביבי

חמישה ימים לבחירות הגורליות, ואם יש משהו שמטריד כעת את מנוחתו של ראש הממשלה - זה לא גנץ, לא לפיד ואפילו לא בנט. האיום המרכזי שמעמיד בסכנה את עתיד ממשלת נתניהו הוא משה פייגלין ומפלגת 'זהות' בראשה עומד.

מה שהתחיל כקוריוז וכספין שרבים לא ייחסו לו חשיבות, הלך וצבר תאוצה והפך למוצר שעיני כולם נשואות אליו. אם לפני חודשיים המפלגה ראתה את אחוז החסימה בעיקר מלמטה, הרי שכיום היא עומדת על ששה, שבעה מנדטים.

האידאולוגיה והעמדות של פייגלין (הבעייתיים מאוד, יש לומר), שווים התייחסות נפרדת. במאמר הזה אתמקד דווקא בסיכוי שלו להביא לכך שבמו ידיו תוקם ממשלת שמאל בראשות הצמד לפיד-גנץ שעשוי לנהוג בחוסר אחריות משוועת, הן ביחסו לציבור החרדי והן מבחינה מדינית וביטחונית.

לפי כל הסקרים, מתנהל קרב צמוד ועיקש בין שתי המפלגות הגדולות - 'כחול לבן' ו'הליכוד'. אלא, שבשביל להרכיב את הממשלה לא מספיק לעמוד בראש המפלגה הגדולה, אלא גם להרכיב גוש של לפחות 61 חברי כנסת שימליצו על ראש המפלגה הגדולה בפני הנשיא.

במילים אחרות, גם אם 'הליכוד' תגבר על 'כחול לבן' במנדטים, עדיין לא אומר שכהונת ראש הממשלה נתניהו מובטחת והיא בכיסו; מאחר שכאמור, המשחק המרכזי הוא משחק הגושים ולא משחק הכיסאות. במצב שכזה, כל מפלגה מהמפלגות הבינוניות והקטנות הופכת בעל כרחה ללשון מאזניים.

אמנם יש מפלגות שכבר הצהירו שלא ישבו בממשלת גנץ-לפיד; ויש כאלו שאמנם לא אמרו זאת מפורשות אך טבעי יותר שילכו לממשלת ימין - גם אם על הדרך ינסו לסחוט את נתניהו. אולם רק מפלגה אחת ממפלגות הימין הצהירה ברורות כי היא בהחלט רואה אפשרות שהיא תחבור לממשלת שמאל בראשות 'כחול לבן', זו היא מפלגת 'זהות' של מיודענו פייגלין.

לרבים יש את הנטייה להתייחס לאמירה הזו כאל אמירה פוליטית שמטרתה להעלות את ערך מניית 'זהות' במו"מ הקואליציוני העתידי של פייגלין מול נתניהו ולא כאל אמירה רצינית; הנחה זאת מבוססת על העובדה הבסיסית שפייגלין בוודאי קרוב יותר בדעותיו לימין מאשר לשמאל.

אלא שהיריבות המרה ורבת השנים בין נתניהו לפייגלין מאז שנת 2000, עת התפקד לליכוד - הופכת את התרחיש הזה לסביר בהחלט.

נזכיר: פייגלין היה מהבודדים שהעזו ללכת ראש בראש מול נתניהו והוא התעמת עם נתניהו בכמה סבבים על ראשות הליכוד ואף זכה לאחוזים נאים בחלק מהם (כרבע מהקולות), תוך שהקפיד להצהיר שהוא יתמודד עד שהוא ינצח.

נתניהו, שלא ממש שש מהצהרותיו וראה בו ובאנשיו סכנה ממשית לעתיד הליכוד ובעיקר לעתידו האישי - עשה כל אשר לאל ידו כדי להילחם בתופעת "הפייגלינים" שצמחה לו בתוך ערוגת הליכוד; וב-2008 הצליח במהלך משפטי מבריק לדחוק אותו מהמקום ה-20 למקום ה-36; מהלך שהותיר אותו מחוץ לכנסת.

פייגלין לא אמר נואש; הוא חזר שוב למפלגה ב-2012 וצלח את הבחירות, הפעם הוא הוא שבר שיא והוצב במקום ה-15 ברשימה. לאחר קריירה מרשימה בכנסת במגוון תפקידים, ולא מעט סערות - בבחירות הבאות שהתקיימו -2014, פייגלין הוצב במקום לא ריאלי ברשימה.

גם במקרה הזה, מדובר בסיכול ממוקד של נתניהו. כך לפחות טוען פייגלין. בנאום שנשא לאחר מכן, אמר פייגלין על נתניהו: ״הוא אחרון הדמוקרטים, הוא עשה לי סיכול ממוקד שחבל על הזמן״. הוא אמנם אמר באותו נאום כי אין בלבו על נתניהו. אך תרשו לי להטיל בכך ספק.

אדם שהקריירה שלו - אותה בנה בעמל וביזע - חוסלה באופן שיטתי וממוקד ע״י ראשי הליכוד, שראו בו ״עצם בגרון״, לא יכול להישאר ללא יצרים אישיים כלפי מי שהוביל את המהלך לחיסולו. יהיו הצהרותיו אשר יהיו. אלא אם כן הוא לא אנושי. 

ופה מגיע החשש הגדול שביום שאחרי הבחירות יסרב פייגלין לשבת עם נתניהו בממשלה כמהלך נקם, ולאו דווקא מצד ההצעה המפתה שיקבל מגנץ. ובכך יכשיל את הקמת ממשלת הימין מאחר ובלעדיו לא יהיה לה את הרוב הדרוש.

כיוון שסביר מאוד שהוא יקבל שבעה מנדטים, ואולי אף  יפתיע עם יותר - לא מן הנמנע שבמו ידיו יביא פייגלין להקמת ממשלת השמאל הבאה, או לממשלת אחדות שתסלול את דרכם של לפיד וגנץ לתפקידים בכירים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!