אלוקיי, מתי כבר תאמר לצרותינו די, מתי?

השעה שלוש או ארבע לפנות בוקר. אני לא זוכרת במדויק. קבוצות הווצאפ יחסית שקטות, ואני יכולה לעבוד על עוד כמה כתבות דחופות שנשארו לי, ללא הפרעה.

קפיצה על החלק העליון של המסך, אני מתעלמת. עוד הודעה. אני פותחת: 'בבקשה תקרעו את השמים לרפואה שלמה: דוד שלמה בן חוה רחל שנפצע קשה מאוד בתאונת דרכים וזקוק לניסים! מדובר בבן הבכור של משפחת מרק, אבא שלהם נרצח לפני שנתיים וחצי ואמא שלהם נפצעה קשה בראש. זו המשפחה הכי מיוחדת, חמה ומלוכדת שראיתי, אי אפשר לחשוב שיעברו עכשיו עוד אסון'.

הלב שלי צונח. "בבקשה ריבונו של עולם, שמור עליהם. שמור עלינו כי הלב לא יכול להכיל עוד כזו טרגדיה".

ובכל פעם שנדמה לי שראיתי הכל ושמעתי הכל, כי הרי אני עובדת בתקשורת – אני חוטפת בום לפרצוף או אגרוף לבטן הרכה ומבינה שעדיין לא ראיתי ולא שמעתי הכל. לצערי הרב.

המנוח שלומי ז"ל, הותיר אחריו שלושה ילדים יתומים, ואשה אלמנה, יסכה – שהיא גם בת שכולה. יסכה, ממש כמו שלומי, איבדה את אביה, אליהו בן עמי הי"ד בפיגוע.

והחיים ממשיכים, ואת קמה בבוקר והילדים מחייכים – ואת צריכה להכין אוכל ולהריח את אדי התבשילים המשכרים, ולהעיף עוד כתבה על משהו שיהיה בפסח ואחרי פסח, ולזכור מה רצית לקנות ואיפה עוד נותר לנקות, ואז הילדה מבקשת הפתעה, והשניה רוצה שוקולד או סוכריה, ובתוך כל היום הרגיל הזה, קבוצות העבודה מדווחות על אסונות.

השילוב הזה של אמא ותקשורת, פוגש אותי בעיקר במקרים האלו של השכול, של הכאב, של הטרגדיות. אז הכל מתנקז לי למקום אחד ומערבל לי את הרגשות בקצב שקשה להכתיב לו מעצור. אלו ימים בהם אני רק רוצה להשאיר את הילדים בבית, קרוב אלי, לחבק אותם ולנשק, להיות איתם קצת יותר. לא להתרגז שבת השש החליטה לבדוק את כל תיק האיפור שלי, או הבכור שכח את נימוסיו והותיר אחריו שולחן עמוס כל טוב ארוחת צהריים, גם לא שאריות בגדים שהאמצעית איכשהו שוכחת באופן קבוע בכל מקום שהוא לא ארון הבגדים שלה. ביום כזה בא לי שכל הבית יהיה בלגן, וכל האיפור שלי יהרס, ובעיקר בא לי שכל מה שאני מרגישה, לא יקרה רק בימים של אסונות.

אז בדרום צבע אדום, ובעתניאל צבע אדום לא פחות. לבבות שותתים דם, משפחות שהכירו את השכול מקרוב פעם אחר פעם ואינן נחות על האדמה הקשה הזו, והלב שלי כאן, מתוך הכלים, האוכל, הילדים, העבודה והחיוכים – נתון לכם, בני משפחת מרק. מתפלל אתכם ומייחל אתכם לימים של שקט, שמחה ואהבה, והלוואי שתדעו נחמה מידו הרחומה של אבינו שבשמים, ולא תדעו עוד צער. אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!