פרשות דרכים עם המצלמה של חני אייזנשטיין

שמי חני, רעיה ואמא לחמישה ילדים.

"אמנית", כך אני מגדירה אותי.  קשה לי להכניס את עצמי לתבנית ה"צלמת", כשהכלי שיש לי ביד - המצלמה, הוא בעצם רק עוד דרך לבטא רגש ותחושה. אני גם לא כתבת או סופרת, אני מדי פעם כותבת את הלב ואת המחשבות. אני שחקנית בנשמה - אבל גם זה לא מקצוע. בינינו, זו רק דרך להיכנס לרגשות של מישהו זולתי, או להעביר תוכן ממני אליכם.
אז אני פשוט "יוצרת". עוצרת לרגע ויוצרת את הדברים הכי יפים שאני מסוגלת ליצור ממה שיש סביבי.

אנחנו נוסעים בנסיעה שגרתית ברכב, הרדיו דולק בקול, בעלי מרוכז בנסיעה, אני מרוכזת ב"איך אני נראית" במראה הקטנה של הרכב, השדרן מספר בקול מונוטוני על התחזית.

מתי, בעלי, מאט לרגע ושואל: "מה אמרו? מה התחזית בירושלים מחר?"

"אין לי מושג, לא שמעתי", אני עונה וממשיכה מהמראה הקטנה אל הנוף בחלון. אחרי שניה של פאוזה אני מוסיפה בבושה; "סליחה, לא הקשבתי".

אני מתכוונת לתרץ איכשהו לעצמי את זה שעברו לידי מילים בחלל, הייתי פנויה באופן יחסי ממלאכה, השמיעה שלי תקינה לחלוטין, תודה לקל, ולמרות הכל - אין לי מושג מה נאמר.

ואז אני עפה עם המחשבות שלי אל כל אותן דרכים בהן אני צועדת יום יום, מסתכלת ולא רואה, הקולות שאני שומעת - ולא מקשיבה, כמה פעמים קורים לידי ניסים קטנים ואני חווה אותם על בשרי אבל לא מרגישה.

לפני כשנה וחצי בחרתי להשתמש בשתי מתנות שנתן לי הבורא ולאחד ביניהן - היכולת שלי והאהבה שלי למילים וכתיבה, והתחום אותו אני כל כך אוהבת באומנות - הצילום.
תיעדתי תמונות מתוך פרשיות השבוע במשך שנה עגולה, בכל שבוע תמונה, בכל שבוע פרשה, בכל שבוע המחשה. עד שמחת תורה, שם נגמר המעגל שלי עם הפרשיות הכתובות בחומש. אבל לא הפסקתי לתעד את הדרכים שלי, את הפרשות היוצאות מתוכן. 

כדי לשים לב למה שקורה שם - צריך לפקוח עין, להיות כלי קיבול ללמידה, לפתוח אוזן להקשיב. ולי יש כלי - המצלמה שלי. היא מנציחה את הרגע ונותנת לי עוד שניה להתעמק ברגע ההוא ולהבין את הפרשות, הסיפורים והתובנות היוצאות מן הדרכים שלי. 

אני נרגשת לשתף בתמונות שאני מצלמת, כל התמונות הן חלק ממסלול החיים שלי שדרך הכתיבה שלי ניתן להציץ אליו.

מקווה שתתאהבו בדרכים, בסיפורים, בלבטים, ותצטרפו למסע אל פרשות הדרכים שלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!