"ואז הגיע הטלפון: אמא, אני פה באוטובוס"

כל היום השמיים בכו בדמעות גדולות וכואבות. הם הרסו לעצמם את המסקרה ויצרו תלוליות בפודרה, תחילה נראה היה כי הבכי היה שייך כל כולו ליום רשעון שהפציע, לגיטימי סך הכל, אך כשהתקדם הבוקר - הבכי קיבל ממדים אחרים לגמרי. מפלצתיים.

כן, זה התחיל כמו כל יום ראשון, עם ילדים שיצאו למוסדות, ואמא אחת מאושרת שהנה סופסוף הבית נקי, מתוקתק וכולם בחוץ בשעה 7:45.

חוץ ממנו, הוא הפסיד את הטרמפ שלו לישיבה וחזר מאושר לישון עוד שעה לקול צלילי הצרחות שלי שלא יעז לאחר את האוטובוס הישיר, שלא יעז!

בדרכי, בעודי נלחמת בסופה על הכביש, הנייד לא הפסיק לרטוט ולספר על הטרגדיה בכביש 443, פלוס דיס אינפורמציה ופייק ניוז מצוי, תאונה קטלנית.

ואז הגיע טלפון: "אמא, מה נשמע? אני באוטובוס". יופי מרגש חשבתי לעצמי, הגיע הזמן שהוא יהיה באוטובוס אחרי כל הבוקר הזה.

"אמא, אני באוטובוס, הושיבו אותי פה ואמרו לי לא לזוז אני לבד פה". ואז נפל האסימון, התאונה, זו שבהודעות בווצאפ, שייכת אלי, הבן שלי נמצא שם בזירה ומפנים אותו משם לבית החולים כי הוא חטף חבלות בגב ובראש ורק השם יודע מה עוד.

וזה בדיוק הרגע שאף אחד לא מכין אותך אליו, מחד, כל רגע טלפון מחובש אחר כשברקע בלאגן, צעקות, מידע לא מדויק, והמון בלבול מציק ומאידך, טון ידיעות ותמונות שלא מפסיקות להגיע ולפוצץ את הגלריה, וכולם שם בווצאפ מרחמים ומצקצקים ומספידים ופוצעים והורגים אנשים ונשים וטף במחי מקלדת.

ואז מגיעות גם ידיעות שמחשבנות שמים, אלוקים לא מסתדר ולקח לו סגנים ודוברים ואנשי יח"צ, מומחים כאלה שיודעים לאמר בוודאות שהתאונה קרתה בגלל חילול שבת, ובעיות איומות בצניעות, ומחסור ביראת שמים, מקצוענים יודעים לחבר גימטריות ואקרוסטיכון, ולמצוא רמזים בפרשה ובהפטרה, ממש אבל ממש מרגש.

בשעה של חיסול חשבונות וידיעות מצהיבות ברשת בתי החולים נראו כמו זירות קרב, משפחות שלמות שדואגות ליקריהן, המון המון ניסים שהתגלו ומתגלים תוך כדי הכאב הזה, סיפורים מופלאים של השגחה פרטית, של רסיסים שפגעו ליד ולא ממש פגעו, שברים קלים, ערימות של השגחה פרטית בתוך הזוועה הזו שיכלה להסתיים הרבה יותר גרוע.

לרפואה יש הגדרות לכל פצוע שמגיע אליהם, במנעד הרחב שבין קל לקשה מאוד, כל פצוע הוא עולם משל עצמו, מוקף במשפחה וחברים שדואגים גם לזרת הקטנה ביותר שהתעקמה, כך שגם אם מבחינה רפואית הגיע פצוע במצב קל מאד וכמה שעות לאחר מכן הוא בבית משוחרר, המראות והחוויה הטראומתיים לא הולכים לשום מקום, ויכולים לצוץ הרבה אחרי שכולם כבר שכחו וריחמו ועברו למקרה הבא מכח האנרציה.

העיר שלנו הוכתה אתמול הלם, פצועים ששוחררו לצד פצועים שעדיין מאושפזים וההחלמה שלהם עדיין ארוכה, 2 הלוויות מרטיטות בלילה שצבעו את העיר בשחור וגרמו לשמים לבכות עוד, על השכול,  על האובדן על החיים הצעירים שנגדעו באיבם.

כל כסיל מבין כי האבל הזה נעטף בהמון המון רחמים, אלוקים פיזר המון מתנות שגם סומא יכול לזהות, ועדיין אנשים עסוקים בלדוש בפרטים לא חשובים, בהקשרים הזויים, בהאשמות חסרות בסיס שלא יחזירו או יגרמו להחלמה של no one.

כל מה שצריך זה לצעוק לאבא תודה, לזקוף את כל אותם דפי גמרא לזכות, תורה מגנא ומצלא, להבין כי אלוקים מסוכך עלינו ובכל מכה יש המון טוב, המון חמלה, כמו שרק אבא יודע לתת. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!