לראשונה: עולם החזנות המזרחית על המטוס

עונת החורף היא העמוסה מבין כל העונות, בפעילות תרבותית מבורכת, ובעיקר במסורת התרבות של עולם החזנות וגרסאות הכיסוי למוסיקה הערבית, על שלל גווניהם.

היא אוצרת בתוכה את עונת "שירת הבקשות" (אצל הירושלמים בראשית - הגדול, אצל המרוקאים בראשית- זכור), כמו כן את שבת שירה, וגם כן בעשרות השנים האחרונות היא אוצרת בתוכה את ההילולות הפוריות ביותר מבחינה מוסיקלית, ובעיקר את של קדושי משפחת אבוחצירא זיע"א, כשההילולא המרכזית היא של ה"בבא סאלי" זצוק"ל.

מה שהופך את התקופה לכזו שקשה להפתיע בה, קשה לחשוב מחוץ לקופסא, קשה לייצר חידושים, שהרי הכל מנותב במסלולים קיימים, שכל מה שנדרש הוא לסגור צוות וחזנים, ולא לאחר, הקהל תמיד נמצא, והוא גם מעדיף את הדברים שהוא כבר רגיל אליהם.

ובכל זאת, ההפתעות החיוביות לא מפסיקות להתרחש, חלקם אפילו במגרשים הלעוסים ביותר, זה לא קורה סתם, זה קורה בזכות אנרגיות חדשות, של חבר'ה מקצועיים, שבאו לשנות ולחדש, ולהכתיב סטייל מוקפד, ובעיקר להרגיל אותנו שהביטוי "השמיים הם הגבול" רלוונטי גם לז'אנר הזה.

ואתמקד בדברים המרכזיים.

לראשונה, עולם החזנות על המטוס.

"שבת שירה" באופן עקרוני מצליחה לגייס מיידית תקציבים לטובת אירועיה השונים, והקהל ברובו כבר צופה ומצפה למוקדי השירה והחזנות בכל רחבי הארץ.

אליאב בן נעים החליט לשנות את הכיוון של השעון, וביוזמה אמיצה במיוחד החליט לקחת ריזיקה, סגר סופ"ש מושקע בקפריסין עם זיו יחזקאל ויניב בן משיח, ויצא לדרך.

כולם הופתעו ולטובה, אך רושם ההפתעה הזו נשכח כאשר מספר שבועות לאחר מכן אזלו כל המקומות ונותרו רבים שמאוד רצו להגיע, אך ייאלצו לחכות לפעם הבאה.

אך גם רושם זה נעלם, כאשר אפקט ההפתעה הגדול והמשובח בא בעקבות ההצלחה של השבת, והמשוב הנדיר של כלל המשתתפים.

שפע גשמי ומוסיקלי, פינוקים עד לב השמיים, ובעיקר אווירה משפחתית, ולא כזו שנותנת לכולם להרגיש חלק מהעו"ש של ההפקה.

בין המשתתפים היו גם הזמרים, שלום עברי ואדיר מלכה, ובליווי של הקלידן משה בן משיח, שבפועל מורגל יותר בפלייליסט המזרחי/ים תיכוני, ופחות במוסיקת הטראב, אך צלח את המשׂימה בענווה ובחן, ובעיקר בהנהוני הנאה מהמוואלים של האמנים המשתתפים.

כשנשאל אליאב לאחר מכן "עזוב את כולם, אתה מבסוט"? הוא ענה בצורה שמסבירה את המניע להשקעה למפרע "תראה בגדול כן, אבל תמיד יש מקום לשיפורים, וכבר עובדים על הדבר הבא", כך זה שהמפיק לא עף על עצמו, מה שקורה זה שהלקוחות עפים עליו, ובקטע טוב.

ובשולי הדברים נציין, כי בפורומים השונים התעורר דיון אידיאולוגי אודות "פריצת הדרך" הזו, האם היא משובחת, או להיפך פורצת גדר ומייצרת בעיות הלכתיות כדוגמת איסור היציאה מהארץ לחו"ל.

ניתן להניח שלמעשׂה הובן כי יצירת אלטרנטיבה שכזו במקומות ועבור אוכלוסייה שכבר מורגלת ביציאה מהארץ למטרות שונות, אין ולו נדנוד קל של בעייתיות הלכתית.

מרדכי יצהר - להתענג בצליליו המענגים.

כמה שנים אנחנו מדברים על החובה לגאול את מסורת השירה המזרחית מהמצב אליו היא נקלעה, כזה שהפך את רוב תכניה למשומשים כבר, גרסאות קאברים למוסיקה הערבית, ואפס יצירה.

ופתאום, מגיח מהישוב תקוע האמן מרדכי יצהר, שדווקא משתייך טבעית לאזור הצלילים המערבי יותר, ומציג פרוייקט חדש העונה לשם "בוימלטיש", בו הוא משלב בין סגנון הניגונים החסידיים המקודשים, לבין עולם הצלילים של הסולמות והמקאמים המזרחיים, ומוציא לעולם את היצירה הראשונה מתוכו "להתענג בתענוגים".

הפיוט הזה ששם מחברו הוא ככל הנראה מנחם (מעבר לכך, לא ידוע), עד כה לא זכה לגרסא מזרחית, קל וחומר לא כזו המבוססת על המקאמים והמעברים, ובגירסא הזו שהופקה בהשקעה רבה וברוב טעם, ומבוצעת על ידי ההרכב של ערן קליין, משה שלו, חנני זית ויוני שרון, מפליא מרדכי יצהר יחד עם בנו מלאכי בביצוע יוצא מן הכלל, כאשר כל בית בניחוח אחר, ענפים היוצאים מגזע הפזמון.

אכן, ניתן לשמוע בחלקים מסויימים קטעי צלילים מוכרים מלחנים קיימים כבר, אבל בגדול היצירה הזו היא חידוש, הקליפ נפלא, והלחן מהמם.

סוף סוף ניחוחות של יצירה איכותית וטובה מתחילים לצמוח על גבי הטקסטים המשובחים של הפיוטים.

רבי מאיר אלעזר עטייה וחבורת הבקשות "שחר אבקשך".

המורה הוותיק והמוכר ביותר במסורת התרבות המרוקאית/אנדלוסית שאף הוציא לאור חיבורים רבים בנושא ר' מאיר אלעזר עטייה, מקיים בעונה הזו יחד עם הרכב העונה לשם "שחר אבקשך" סיבוב בקשות באזורים רבים, כשהוא מנחה, ותלמידיו וצוות ההרכב מבצעים את החלקים השונים.

זה נחמד לראות שהוותיקים בתחום למרות כניסתם אל דפי ההיסטוריה, עדיין מתנהלים כשחקנים רלוונטים בהוואי התרבות הנוכחי.

לחדש ולהפוך לשווים ואיכותיים, בעיני אלוקים ואדם.

ולסיום, המאפיין הבולט של שלושת הדברים הנ"ל הוא המוטיבציה האיכותית לעשות את הדברים הנכונים, ומי שמתאמץ מברך על המוגמר.

ודווקא בתקופה הזו בה חלים שינויים רבים, ודור חדש מנסה לצמוח לו בשלל הז'אנרים המסורתיים, המשׂימה היא לא לשחזר אלא לחדש.

במקום לנסות ולהיות אמני קאברים מוצלחים יותר, או יותר גרוע לנסות ולדקלם את ההברות של השׂפה הערבית, ולחלק כרטיסי ביקור עם מספרי תעודת זהות ללא זהות וייחודיות, כדאי לפעול ההיפך ובמקצועיות.

ישנם חזנים וזמרים רבים שמכירים אותם במקומות רבים, וגם אלפי אנשים בכל הארץ יודעים שהם כשרוניים ונהנים לשמוע את קולם.

ומאידך למרבה הפלא הם לא מביאים קהל, וגם אם הם יפרסמו מופע בחינם ספק אם יצליחו למלא את המקום בכמה עשׂרות בודדות.

יודעים אתם מה הסיבה לפער?

כי בכדי להיהפך לקטגוריה שצורכים אותה, ובכדי להיכנס למגרש המוערכים מעשית, ובכדי להביא קהל, חייבים להביא משהו חדש.

ומי שלא יחשוב בצורה יצירתית ומקורית, ימשיך לקבל קופלימנטים על צבע קול יפה, אולי גם על יכולות ביצוע, אך מעבר לכך, מאום.

השבוע גם כן התקיימו אירועים רבים לרגל "סעודת יתרו", מבחינתי החלק המעניין היחידי בנושאים הללו הוא תהליך הפיכת מנהגי עדות למנהגים לאומיים, כי כשיש חגיגה כולם מחפשׂים סיבות להרגיש חלק ממנה.

ודבר אחרון לסיום, מסתמן כי פסטיבל תור הזהב השנה הולך להיות דבר שלא ראו הרבה זמן, שילוב בין אמנים שטרם (או כמעט ולא) נראו יחד על הבמה, לפי מה שמסתמן הוא הולך להיות הדבר המשובח ביותר שקרה פה בעידן הקאברים של ה 50-60 שנה האחרונות למוסיקה הערבית, וכמו כן סוג של מופע סיום לתקופה הזו, פרטים על התוכן והמשתתפים עוד יבואו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!