הניצחון של נתניהו: הפך את כולם לתלותיים

הניצחון של נתניהו בכל מערכת בחירות, ובכלל זה גם במערכת הבחירות הנוכחית, נזקף לא מעט ליכולת הפנומנלית שלו להפוך את צמד המילים "בנימין נתניהו" ל'מרגלא בפומיה דאינשי' - למנטרה המרכזית של הבחירות השגורה אצל רובם ככולם של המתמודדים בכל צעד ושעל שלהם בזירה הפוליטית, לטוב או לרע.

מדובר ביכולת שהיא בדרגת אמנות אצלו. ידו בכל ויד כל בו. והיא רק מקבלת חיזוק משנה בשל חוסר מעוף חריף וחריג למדי בצד השני של המפה הפוליטית.

היום למשל חשפה חברת הכנסת ציפי לבני את יריית הפתיחה של קמפיין הבחירות שלה - סרטון הבחירות הרשמי הראשון של מפלגתה בגרסה החדשה, לאחר שנבעטה בבושת פנים ממפלגתו של גבאי.

צריך לזכור: הפוליטיקאים משקיעים הרבה כסף ומחשבה בקמפיין הבחירות שלהם, שמזמן מזמן כבר עבר לרשת. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטון הראשון, שצפוי להיות הרוח החיה של הקמפיין שלה בכל החודשיים וחצי הקרובים עד לבחירות.

וכך בוחרת הגב' לבני לפתוח: "בשבועות הקרובים נהיה עדים למתקפה חסרת רסן על הדומקרטיה הישראלית". הטקסט רץ על המסך כאשר צמד המילים "חסרת רסן" נצבעות באדום כרמז להסתה של נתניהו.

"בדרך החוצה", ממשיכה לבני, "ינסו נתניהו ושותפיו להרוס את כל מה שבנינו כאן ביחד... את הממלכתיות, את שלטון החוק, את הערכים של המדינה...". אחרי תקפה את ביבי, לבני מנתה בקצרה את תפקידיה השונים ושוב רימזה על הרס הדמוקרטיה.

עכשיו, עזבו רגע את העובדה שה"מתקפה" על גורמי האכיפה עליה לבני מדברת היא בעיקר מהצד השמאלי של המפה - למשל: ההפגנות האלימות והפרובוקטיביות בניהולו של אלדד יניב כנגד היועמ"ש ובהשתתפות ח"כים מהשמאל.

ראו במה לבני מתמקדת. במה היא בוחרת לפתוח את מסע הבחירות שלה. במסר שמסתכם בשלוש מילים: "רק לא ביבי"; ובשתי מילים: ביבי נתניהו.

במקום שגברת לבני תאתגר את עצמה ותחשוף מה הן העמדות שלה, היא בוחרת בדרך הקלה ומנסה להציג את מועמדותה דרך המתקפה על נתניהו. ואם זו רק יריעת הפתיחה, שערו בנפשכם כיצד ייראה הקמפיין הזה ככל שמועד ההצבעה ילך ויתקרב.

אבל שלא תטעו. לבני לא לבד. מדובר רק בסימפטום של תופעה רחבה הרבה יותר שפשתה בכל מחנה המרכז-שמאל בישראל.

לפני לבני היה זה אבי גבאי שיצא בסדרת סרטונים שכל כולם מסר אחד שטוח וריק מתוכן: "רק לא ביבי". גבאי נעמד מעל כל במה, פיזית או תקשורתית, ומכריז בגאון: "לא אשב בממשלת נתניהו", ואף קורא לחבריו במרכז-שמאל להצטרף לחרם. בכך מסתכם קמפיין הבחירות שלו, פחות או יותר.

אצל יאיר לפיד התופעה רק הופכת לחמורה יותר, מאחר והוא נמצא בהצגת חייו שכל מטרתה אחת - להפוך להיות הביבי החדש, בכל הפרמטרים. בינתיים, ללא הצלחה מרובה.

שלא לדבר על האובססיה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שהיא כבר בדרגת "והגית בנתניהו יומם ולילה".

וכך אפשר לעבור ממועמד למועמד ולגלות את אותו המסר. ביבי, ביבי ושוב ביבי. והציבור לא טיפש. הוא רואה מה מגישים לו ומבין שאין לפוליטיקאים האלו מה למכור.

ונתניהו? הוא רק מבסוט מכל הסיטואציה הזאת, שאף מאפשרת לו לדלג מעל כתבי האישום מבלי לאבד את הפופולריות שלו. למעשה, בהרבה מקרים נתניהו אף אחראי להכתיב את סדר יומם של הפוליטיקאים ולהוביל אותם לעיסוק רק בו.

אלא שהפוליטיקאים נופלים שוב ושוב במלכודת שטומן להם נתניהו ומתקשים להתמקד בנושא שאין לו זיקה לנתניהו.

וכשהמצב הוא כזה, פלא שראש הממשלה נתניהו הוא הגורם הדומיננטי והפופולרי ביותר בכל הרכב פוליטי קיים? פלא שהשמאל נוחל כישלון חרוץ בכל מערכת בחירות מחדש?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!