הזמר חשף: "עפתי 60 מטר באוויר. הזמינו זק"א ולא אמבולנס"

"עזבתי את בית הורי כשהייתי בן תשע והלכתי ללמוד בישיבה", מספר בראיון ראשון להידברות הזמר חיים צדיק, 42, נשוי ואב לשלוש בנות, המתגורר בבאר שבע בה גדל. "במשך שנים הייתי חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות, לשבת".

"כשהייתי בן 10, ההורים שלי זיהו את הכישרון מוזיקלי שלי וקולי היפה, וזמן קצר לאחר מכן כבר התחלתי לשיר באירועים משפחתיים. דברים קרו מהר, ובגיל 13 התחלתי להופיע בחינות באירועים, חינות והילולות.

"אבי ז"ל היה מגיע לישיבה, לוקח אותי להופעה, ואחר כך מחזיר אותי אליה. כך חלפו השנים, ובגיל 20 הוצאתי את האלבום הראשון שלי, 'יונת בשורה'. הרבה אנשים שאני פוגש אומרים, וביניהם מוזיקאים, אומרים לי שהם גדלו עליו. האלבום, שהיה מושתת על המוזיקה הערבית, בעיקר על המצרית והלבנונית, ב"ה הצליח גם בארץ וגם בחו"ל.

"בגיל 23 התחלתי לעבוד על האלבום השני, שאותו לקחנו למקום של לחנים ועיבודים ים-תיכוניים, וגם בו כל המילים היו מעולם היהדות. תמיד מאוד הקפדתי לשאוב רק מהקדושה ולא ממקורות זרים. עבדנו על האלבום במספר אולפנים, ונעזרנו בכמה מעבדים מוכשרים לטובת הפקתו.

"הגענו לשלבים האחרונים בעבודה על האלבום, וב"ה כמעט הכל היה מוכן. מה שהיה חסר לנו היה שיר אחד שיסגור את האלבום. המעבד המוזיקלי ואני ישבנו המון, שמענו אין סוף סקיצות שקיבלנו מאנשים מוכשרים, אבל אף אחת מהן 'לא הייתה זה'. אחרי אחת הישיבות הללו, ב-3:00 לפנות בוקר, אני וחבר נוסף החזרנו את המעבד חזרה לביתו בנתיבות, ולאחר מכן קרה הדבר הבלתי ייאמן, ששינה את חיי לתמיד".

צילום: משה בן-זקן

לפתע איבדתי שליטה

"בדרך חזור לבאר שבע", ממשיך צדיק וההתרגשות ניכרת בקולו, "חתולה  קפצה לפתע לכביש, ומיד 'שברתי' ימינה כדי לא לדרוס אותה. עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה, אבל כתוצאה מהפנייה החדה איבדתי שליטה על הרכב, והתהפכנו 4 פעמים.

"חשבנו שזה הסוף שלנו. גם אחרי שהרכב הפסיק להתהפך, אנחנו עפנו כ-10 פעמים מגדר בטיחות אחת לשנייה. הכל קרה תוך כמה שניות. ממצב רגיל של נסיעה שגרתית עברנו בהינד עפעף לרגעים בהם היינו לכודים ברכב שעף באוויר

"ברגעים של ההתהפכות היינו בבהלה עצומה. , ואז הרכב נעצר, ואנו יצאנו ממנו בלי שריטה. כמובן שהרכב היה מעוך מכל כיוון אפשרי, אבל 'הפח נשבר ואנחנו נמלטנו'. זה נס שקשה לתאר אותו. תוך כמה שניות המון רכבים עצרו לידינו, ראו את הרכב, ולא האמינו למראה עיניהם – יצאנו ב"ה ללא פגע.

"היינו מאוד מבולבלים, והתחלנו לנסות לקלוט מה קרה, ופתאום קלטתי שאני בלי כיפה. אני לא מסוגל להיות בלי כיפה, והנחתי שהיא עפה לי ברכב תוך כדי ההתהפכות, אז חזרתי אליו כדי לחפש אותה.

"הגעתי לרכב, והתיישבתי במושב שליד הנהג כדי למצוא אותה. כמה רגעים אחר כך, כשהרכב שלנו עדיין באמצע הכביש, שעט לעברנו רכב מסוג אאודי. האנשים הרבים שהיו שם סימנו לו לעצור, אך הנהג לא הבחין בהם והמשיך בנסיעתו. כשכולם ראו שהוא לא מאט – הם פשוט ברחו מהכביש, ורק אני, שלא ראיתי אותו מגיע, נותרתי שם לבד.

"האאודי נכנס ברכב שבו ישבתי במהירות אדירה. חוקרי תנועה ועדי ראייה העריכו שהוא העיף אותי 60 מטר באוויר. כמובן שכל מי שהיה שם חשב שאני מת, ולכן מיד הזמינו זק"א. אף אחד אפילו לא חשב להתקשר לאמבולנס. הנס שלי היה שתודה לאל אנשים הזמינו אמבולנס אחרי התאונה הראשונה, כך שהיה במקום צוות רפואי גם בזמן התאונה השנייה".

תתכוננו לגרוע מכל

לדבריו של צדיק, נהג האמבולנס שהיה במקום ניגש במהירות לטפל בו, ובאורח פלא זיהה שעדיין יש לו דופק. המשך הטיפול מציל החיים היה מורכב, כיוון שהצוות הרפואי ניסה לחלצו מהרכב ללא הצלחה. "אחרי כמה דקות החובשים הזמינו מכבי אש, כי הייתי לכוד ברכב. בעזרת מכבי האש חולצתי מהרכב, והוסעתי בדחיפות לסורוקה.

"אגב, מטבע הדברים", מציין צדיק, "אינני זוכר את המקרה לפרטי פרטים. נותרו לי רק רסיסי זכרונות. בעיקר של תחושות. אנשים ספרו לי את כל מה שקרה, ולכן אני יודע זאת כיום. בכל אופן, אחרי התאונה השנייה, נהג האמבולנס ראה שאני יושב על כסא הנהג.

"זה נס גלוי שהייתי שם, כלומר שעברתי לשם איכשהו במהלך התאונה השנייה, כי לפניה ישבתי על הכסא שליד הנהג. המושב שליד הנהג התרסק לגמרי. אם הייתי נשאר עליו – לא היה לצוות הרפואי לא במי לטפל.

"בבית החולים הוכנסתי לחדר טראומה, ובבדיקת ה C.T שעשו לי לא הצליחו לראות שום איבר. קיבלתי מכות פנימיות חזקות, והדם שלי, שהתפשט בתוך הגוף, מנע מהרופאים לראות את האיברים הפנימיים. הרופאים הבינו מה קורה, ולכן מיד הכניסו צינורות כדי לנקז את הדם, והתחילו באופן בהול בניתוח שהיה אמור לעצור את הדימום הפנימי.

"בנוסף לזה, הגוף שלי חטף עוד הרבה מכות, ובין היתר - היו לי ארבעה שברים עמוקים ברגל. בעקבות כך, היו צריכים לשים לי כמה פלטינות. לפני שהכניסו אותי לניתוח הפלטינות ברגל כנסו את המשפחה שלי, ואמרו להם שיש סיכוי סביר שלא אצא ממנו בחיים. הרופאים הסבירו שגוף לא יכול לעמוד בכל כך הרבה טראומות בבת אחת.

"הצוות הרפואי ביקש מההורים לחתום על זה שהם יודעים שזו יכולה להיות התוצאה, ובכל זאת הם רוצים שאעבור את הניתוח. ההורים שלי חתמו, והניתוח התחיל. הרופאים אמרו למשפחה שלי שגם אם אחיה אחרי הניתוח, תהליך השיקום יהיה מאוד ארוך - ארבעה חודשים בטיפול נמרץ, ארבעה חודשים במחלקה כירורגית, ואחר כך נראה.

"בעקבות כך, אחותי, שאז הייתה בקהילתו של הרב יורם אברג'יל, שאלה אותו לגבי. הרב יורם, בניגוד לכל תחזיות הרופאים, אמר ששבועיים אחרי הניתוח כבר אהיה בבית. 

"הניתוח התחיל טוב, אבל זמן קצר אחר כך הלב שלי נדם. נכנסתי למצב של מוות קליני. הרופאים נתנו לי מכות חשמל, וניסו בכל כוחם להציל את חיי. אני זוכר כמה דברים מהמוות הקליני, וחלקם מוזרים מאוד. ולא פחות מכך, אני מרגיש שהשכיחו ממני את רוב הדברים שחוויתי במוות הקליני.

"מה שאני כן זוכר, זה שהגעתי למקום אחר, ושם ראיתי את סבתא שלי ז"ל, והיה אור לבן מסביבה. בזמן המוות הקליני הרגשתי פחד נוראי. פחד שאין כעוצמתו בעולם שלנו. ידעתי והרגשתי שהולכים לדון אותי על כל דבר שעשיתי. ממש על כל מחשבה דיבור ומעשה. מצד שני, באותם רגעים משש, הרגשתי גם אהבה לה' ברמות שאי אפשר לתאר.

"בזמן שהרגשתי וראיתי את כל הדברים האלה, הרופאים התחילו להתייאש. בשלב מסוים, אחד המנתחים, כך הוא סיפר לנו לאחר הניתוח, כבר היה בדרך לחדר הסמוך לחדר הניתוח, בו חיכתה המשפחה שלי, כדי לומר להם שהוא מצטער, ושאינני עוד בין החיים.

"תוך כדי הליכתו, מישהו מצוות המנתחים קרא לו לחזור, כי פתאום הדופק שלי חזר. אני מצדי, זוכר את רגע החזרה לחיים כנחיתה חזקה. פתאום בבת אחת הרגשתי שאני חוזר לגוף שלי. כשהתעוררתי, חזרתי עם האהבה הזאת לה' שהרגשתי במהלך המוות הקליני. הרגשתי שאני רוצה רק אותו.

"עוד דבר מעניין שקרה, שאני לא יודע להסביר אותו, הוא שכשהתעוררתי אמרתי למשפחה שלי את כל השמות של מי שהיה מחוץ לחדר הניתוח, ואפילו מה כל אחד לבש. ממש ראיתי אותם מלמעלה.

"אני מאמין שהקב"ה רצה להראות מסר בכל הדבר הזה. ברגע שהרופאים התייאשו ממני, ה' החזיר אותי לחיים. אני מאמין שה' רצה להראות שרק הוא המרפא. 'כי אני ה' רופאך'. בכל מקרה, יומיים אחרי המוות הקליני העלו אותי להמשך טיפול במחלקה, וברוך ה' שבועיים לאחר מכן כבר שוחררתי הביתה. הכל קרה בדיוק כמו שהרב יורם אמר שיקרה".

סגירת מעגל מצמררת

החלמתו המהירה והמפתיעה של צדיק שמחה עד מאוד את בני משפחתו וחבריו, וכחודש וחצי לאחר שחרורו מבית החולים ערכו הם סעודת הודיה גדולה במיוחד. "האירוע הזה היה כמו חתונה. אמנם התחתנתי רק כמה שנים לאחר מכן, בגיל 29, אבל מבחינת ההשקעה זה היה אירוע לא נורמלי.

"אחרי שהעניינים נרגעו", אומר צדיק, "חזרתי לעבוד על האלבום עליו עבדתי לפני התאונה. כמו שאמרתי, לפני התאונה היה חסר לנו רק שיר אחד לאלבום. באופן מצמרר, השיר שחיפשנו באותו לילה שבו קרתה התאונה, נולד באותו לילה בדיוק.

"השיר, 'מודה הנני', נכתב על התאונה, על ידי עופר סופר, חבר מאוד קרוב שלי, שהיה איתי לאורך כל אותה תקופה קשה. רציתי מאוד שהלחן של השיר יהיה לחן של אביהו מדינה, שנכתב במקור לשיר של אייל גולן. וכך אכן היה.

"מעניין לציין, שכמה שנים אחר כך התקשר אלי אביהו ואמר שהוא מתכוון לתבוע אותי על כך שהשתמשנו בלחן שלו ללא אישורו. בתגובה, סיפרתי לו את מה שעומד מאחורי מילות השיר, ואת ניסי התאונה שעברתי. כמה ימים לאחר מכן התקשר אביהו ואמר שהוא מבטל את התביעה, כיוון שהסיפור נגע מאוד לליבו.

"כמה שנים אחר כך, כשהייתי בן 27, האלבום סוף סוף יצא, וזכה לחשיפה עוצמה, שבעקבותיה היה ביקוש מאוד גדול להופעות. שנתיים אחר כך התחלתי לעבוד על אלבום נוסף. ממש לפני שסיימנו את העבודה עליו, הרגשתי שאני לא שלם איתו, שאני לא מחובר אליו מספיק. מאז, אגב, הוצאתי שני אלבומים, אחד של הופעה חיה והשני אלבום מחרוזות.

"בתוך כל זאת, המשכתי לאסוף חומרים, ואצלי זה לא כל כך קל. אני מאוד בררן בקשר לזה. ועם זאת, כל הזמן המשכתי להופיע באירועים. אני מופיע בכל הסגנונות שיש בתוך עולם התורה – חסידי, מזרחי, ועוד. ב"ה, מעבר להופעות, לא מזמן גם יצא סינגל חדש שלי, 'חי וקיים'. ובעזרת ה' בקרוב יצאו דברים נוספים.

"המשך העשייה שלי משמח מאוד", אומר צדיק, "כי אחרי התאונה פחדתי שלא אוכל לחזור לשיר, להופיע ולשמח. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה, בכאבים גדולים, שר לעצמי כדי לבדוק אם אני עדיין יכול לשיר. בחסדי ה' הצלחתי לחזור. ובכל הכוחות.

"אם לפני התאונה הרצון שלי היה בעיקר להצליח ובגדול, כמו שכל אמן רוצה, אז אחרי התאונה אני מרגיש בעיקר תחושה של שליחות. אני מאמין שה' השאיר אותי בעולם הזה מכמה סיבות, ואחת מהן היא כדי שאמשיך ליצור ולשיר. אני מקווה שה' יעזור לי להמשיך בזה לאורך שנים רבות נעימות וטובות. יש סיבה לכל דבר, במיוחד לדברים הכואבים ביותר".

פורסם לראשונה באתר הידברות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!