העיתונאית החרדית על הטרגדיה במשפחתה

חוזרת מבית הקברות. שלושים ימים כבר עברו, שלושים ימים מאז שהבאנו אותך למנוחת עולמים.

חודש מלא ונדמה כאילו הזמן עצר מלכת. 30 יום נטולי כוחות. 30 לילות נטולי שינה. 30 יום של געגועים.

״האין" שלך כל כך ישנו' ו"הריק" שלך כל כך מלא. החיסרון שלך מחלחל ומפלס העצב עולה ועולה.

אתה כל כך איננו כדי לפרוש חיוך על מה שיש, כדי לזרוק מילת עידוד, לדחוף קדימה.

האמונה שלך, שמחת החיים, ההיאחזות במה שבאמת חשוב. הלכת כל כך מהר וקשה לתפוס שלא תשוב. הדעת אינה סובלת והלב ממאן להפנים.

תראה איך השארת אותנו, משפחה, חברים, מכרים, שכנים וידידים - המומים וכואבים.

ממאנים לקלוט איך המוות פגע בנו בעוצמה. בפתאומיות. בחוזקה. איך ביעף הלכת מאיתנו ללא הכנה.

כדרכך בחיים עזבת בצנעה בלי להטריח, שלא נופרע –תמיד גימדת את הבעיות שלך, נהגת להודיע לנו רק אחריי, עם טלפון מרגיע שזה רק משהו קטן וחולף.

והנה כבר אין טלפון מרגיע, וזה לא משהו קטן וזה אינו חולף כלל, כי אם מציאות מרה.

אני כותבת לך מגעגוע עמוק. מעבירה בסרט נע זיכרונות ילדות. שנים של הווי משפחתי משותף, חוויות מהבית. בכולן ותמיד אתה נוכח ובולט.

אישיותך מובילה תמיד בכל סיטואציה נתונה. יוזם, מכריע, לוקח על עצמו. כזה היית מילדות ועד ליום בו התעלית השמיימה כמלאך מרומם.

כותבת עם דמעות. מעט מתוך עונג, העונג שבזיכרונות. לומדת להעריך כמה יושר היה בך. כמה אופטימיות. איזו כנות וטוב לב, ענווה וחריצות.

כזו יראת שמיים ויראת חטא, פשוט לקנא וללמוד. איזו משפחה לתפארת הקמת, איזו הכנסת אורחים אותנו שימשת דוגמא חיה, איך דאגת לכל מי שהיה חסר, ואיך קירבת את החפצים לדבוק בתורת ה'. כל הטוב הזה שהשארת פה מעורר התפעלות.

אתה פיזית לא איתנו אבל לכל אחד שהכיר אותך יש את "האבי" שלו כי כך הטבעת את חותמך. אני מודה שזה מעודד מעט להתמודד עם התחושות הקשות והחוסר הקיים והמייסר.

זכיתי לשהות לצידך בשבת האחרונה של חייך. מתוך כאב גדול התעקשת שאשיר את הניגונים של אבא.

איך עם קושי הנשימה והמאמץ הרב הצטרפת לקידוש ואיך ביום האחרון לחייך כשבשארית כוחותיך דרשת להניח תפילין נזכרתי בניסיונות שניסה הקב"ה את אברהם: "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני".

התנחומא אומר שהנני מלשון ענווה, לשון הקרבה. כזה היית. מסור כל כך למצוותיו. אני מיוסרת שלא ניצלתי מספיק את השבת האחרונה במחיצתך. לו רק ידעתי שתלך ממני מבלי שוב.

אני מלאת צער על מלא דברים שלא הספקתי לומר לך, שיעורים לחיים שלמדתי ממך, אז בדיעבד וחבל שלא אמרתי לך תמיד ישירות: תודה אח שלי.

תודה שתמיד היית שם. תודה שהושטת יד. תודה שהבלגת וסלחת. תודה שנתת והענקת מגדולתך וטובך.

המוות הוא דבר מטלטל. במירוץ החיים אנחנו בכלל לא חושבים עליו. מדחיקים את קיומו. אבל כשהוא מגיח פתאום ומכה בנו ללא רחם אנו קולטים כמה כל הדברים שנראים לנו חשובים בחיים הם בעצם שוליים, ודווקא הדברים שאנו לא שמים עליהם דגש, הם בעצם המהות.

התסכול עצום. המחשבה על אירועים משמעותיים שהייתי כל כך רוצה שתהיה בהם, על דברים שעוד יקרו כשלא תהיה. על שמחות ועל נחת.

אבל האמת שאני לא מתכוונת לוותר. המשפחה שלנו תהיה ביחד, ורוח הזיכרון תמיד תשאיר אותנו עם ראש מורם.

הגאווה על מה שהיית לא תיתן לנו להוריד אותו אף פעם. קשה להסביר לך עד כמה העצב קשה מנשוא, גדול וכואב.

אבל בכל פעם מחדש אני לומדת שהחיים האלה הם פשוט מירוץ משוכות, ואני נחושה להמשיך לקפוץ מעליהן, גם אם במקרה שלנו הן גבוהות טיפה יותר. כנראה שלמדתי מהטוב ביותר.

רק שתדע שביום הלוויתך יום ששי קראו בשבת בבית הכנסת את פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית.

בין שאר הדברים לפני מותו אומר יעקב אבינו "המלאך הגואל אותי מכל רע..." כנראה שזה היה גם המלאך שלך.

אז אבי אחי התפלל למעננו. שיהיה לנו כוח לשאת את המשא הזה. התחנן לפני כיסא הכבוד שדי ! שלא תישמע יותר זעקת שבר בשום בית.

אלוקים שבשמיים אל תשלח ידך לנער. תשאיר לנו אותם חיים. אנחנו אוהבים אותם כמוך.

אני בטוחה שתמשיך בדרכך המיוחדת להנהיג ולהוביל אותנו מהמקום שבו אתה נמצא. כי כזה היית תמיד בכל מצב.

אוהבת אותך כל כך אחי ומלאה בגעגוע אינסופי. אין לי מילים לנחם את עצמי וגם לא מחפשת אותם. מחפשת רק מנוח מייסורי המצפון על מה שלא הספקנו יחדיו.

ואולי אולי אתנחם בהכרה בצורך לנצל יותר את החיים, לחשוב עוד טיפה על מהותם, על הסביבה הקרובה ועל מה שזה דורש מאיתנו ביום יום.

ת.נ.צ.ב.ה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!