האסון הספרדי - בגלל מעריצי האלילים מהרחוב

צמד הפורשים שעזבו בקול רעש גדול את הבית היהודי, הפנו את אור הזרקורים למפלגה שנמצאת בפעם המי יודע כמה על פרשת דרכים באשר לזהותה האמיתית וסולם ערכיה. יודעי דבר טוענים כי העזיבה לא הפתיעה כלל ועיקר. אם כבר היתה הפתעה- זו אירעה דוקא בעצם צירופם של השניים מלכתחילה לבית היהודי, היא המפד"ל בגלגולה הנוכחי. הגם שידעו שאין להם קשר הכרחי ומובהק עם הקו הדתי שהמפלגה מתיימרת להציג.

הם הוכנסו מתוך מטרה למקסם כמה שיותר קולות, בהסכמה שבשתיקה מצד ההנהגה, סברו שהאידאולוגיה יכולה לחכות... והיא לא חיכתה, היא גם נרמסה כהוגן בברית האחים בנט - לפיד שנוצרה מיד אחר כך. ושלל תוצאותיה ההרסניות, חלקן תוקנו רק בסייעתא דשמיא ובידי עמל על ידי נציגינו.

כעת מתברר למפרע שגם הם תלמידים המחכימים את רבותיהם. לא עשו למען 'הבית היהודי' כפשוטו, וגם לא כמדרשו, (קולם כידוע לא נשמע כמעט בשום עניין הנוגע ליהדות). אלא יותר עשו ל'ביתם', ההצטרפות הזו היתה בעצם מקפצה אל הדבר הבא, הישראלי יותר, כשהם מותירים מאחור את המפלגה הדתית לאומית אשר קלטה אותם אל חיקה –כשעתידה לוטה בערפל.

לא באנו לעסוק כאן במשבריה של מפלגה שאין לנו יד ורגל עימה, וגבה טורא בין השקפתנו להשקפתם של אנשיה. אין זו מטרת הטור ובטח שלא בתחום עיסוקו של כותבו. מה שכן, אם הזהירנו החכם מכל אדם "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו" (משלי כב, ג), בודאי שלא נוכל להתעלם מהענין הזה שמתרחש לנגד עינינו.

חכם לומד הרי מנסיונם של אחרים. ברור שהלקח העיקרי הנלמד הוא, שאלו בדיוק פניה של מפלגה שהציות לדעת תורה איננו אחד הדגלים המובהקים שלה. ואפילו הרבנים שהם משחרים לפתחם לעיתים רחוקות, הינם בגדר יועצים ותו לא, כך הודו במפורש כמה מראשיה הפוליטיים במשך השנים.

הבבא סאלי נלחם. הרב ראובן זכאים בתפילה על ציונו של הבבא סאלי

ואדרבה, נציגים מתוכם שיחסית צייתנים יותר לרבנים, לא אהודים במיוחד על השכבה המדושנת של העסקונה הותיקה. מעתה מה לנו כי נתפלא שאיש הישר בעיניו יעשה ואיש העקום בעיניו יעשה. ישנה תחושה חזקה שכל היציאה הזו של הצמד, נועדה בעצם לשחרר אותם מעולו של רב כלשהו, ומהלחצים מצד ציבור שומרי המצוות שאיתגרו אותם מפעם לפעם בנושאים דתיים. דבר אחד טוב אם יצא מהפרישה הזו, זו הריצה הבהולה של שארית הפליטה היישר לביתו של הרב דרוקמן, שהנותרים כנראה הפנימו בצוק העיתים שיש לחשב מסלול מחדש, ומוטב ליפול לזרועותיהם של הרבנים, מאשר לסמוך על אדם שהיום כאן ומחר בימין החדש.

 לאור העובדה שהפורש הנוכחי כיהן כשר החינוך מטעם הבית היהודי, וכיון שבאופן כמעט מסורתי היו שרי החינוך בישראל מבין שורות המפלגה. ורבים מהם דיברו במשך השנים על תיגבור יהדות, חלקם אפילו השקיעו מאמצים ותקציבים לצורך כך. אבל התוצאות היו ונותרו עגומות בשדה החינוך הממלכתי, ואף בזה הממלכתי דתי. נייחד את הדיבור דוקא על אחד המפעלים הגדולים של המפלגה הזו בכל השנים, הוא החמ"ד, נוטריקון: החינוך הממלכתי- דתי.

נשאל פעם השר יוסף בורג, מראשי המפד"ל: 'מה אתם יותר, דתיים או לאומיים?!' וענה: 'אנחנו המקף המחבר'... את אותם הדברים אפשר לומר על החינוך הממלכתי- דתי. אלא שיש להוסיף בצער ובאנחה המשברת חצי גופו של אדם, כי המקף המחבר ביניהם רופף מאוד. ה'מקף' הפך מזמן ל'שופר הולך'... (=מקף ושופר הולך הינם חלק מטעמי המקרא בנוסח הספרדים). ולא כשופר שקולו הולך וחזק מאוד, אלא קול ענות חלושה גנוחי גנח וילולי יליל, בשל העובדה הידועה שחלק גדול מבוגרי החינוך הזה אולי יותר ממלכתיים אבל פחות ופחות נותרים דתיים.

מיותר להזכיר, שאין בלב הכותב שמץ מההתנשאות המגונה לשם התנשאות, כנהוג במחוזות שונים, המחליפה את המושג הטהור 'השקפה', בעיסוק וחיטוט מוגזם במומיהם ובחסרונותיהם של אחרים. המטרה כאן לתועלת ורק לתועלת. כי כאן זה לא אנחנו והם. זה אנחנו! כוונתי בעיקר לאחינו עצמנו ובשרינו הספרדים ובני עדות המזרח שבניהם עדיין מתחנכים בחינוך הפשרני הזה. ועוד לא השכילו לעשות את המעבר  מחוייב המציאות לחינוך התורני המפואר.

ומדוע זה נוגע לנו הציבור התורני שבנינו מתחנכים ב"ה על מבועי התורה?! זאת למודעי, שאין מטרת כתיבת הטורים הללו רק כדי לעסוק בענייני יבנה וחכמיה. יש עלינו אחריות גם לאחינו העם שבשדות. במחשבה שניה, זהו כן ענין השייך ליבנה וחכמיה! הן אנו אמורים לדאוג שעוד ילדים וילדות יסתפחו להימנות על יושבי יבנה ועל חכמיה. ולא נוכל להתעלם ממצוקתם הרוחנית. חובה עלינו לעסוק גם בנושאים הללו, עליהם הקריב מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א את חלבו ודמו. כאשר מחד קומם והרים את בני התורה הספרדים אל במותי - על בכמות ואיכות. ומאידך לא פסק פומיה מלהזהיר בכל תוקף מפני החינוך האחר הפשרני שמוביל לכיוונים מסוכנים. והיה זועק ללא הרף באזנינו ובפנינו על הבעיות הקיימות בחינוך הזה. וכי חשד בנו שנעלה על דעתנו לחנך את צאצאינו שם חלילה?! אלא ידע, כי אנו לא עשויים מאותו החומר ממנו נעשו הללו הנחים על זרי הדפנה ואומרים: שלום עלי נפשי ואני וביתי נעבוד את השם. אלא מעורים ומעורבים אנו גם עם אחינו בית ישראל. והללו לפי תומם שואלים אותנו לרוב: מה רע בגם וגם?! גם ממלכתי גם דתי?! לכן דיבר עימנו האיש אדוני הארץ כדברים האלה לאמור, וכרוזא קרי בחיל לילך מעיר לעיר ומכפר לכפר לדבר על לב ההורים והקרובים הישרים והתמימים שלא לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי דתי, אלא להעבירם לתלמודי תורה ולבתי ספר תורניים, וברוך השם דבריו עשו עושים ויעשו פירות.

בתחילת דרכם, עוד טענו המוסדות הנ"ל להגנתם, שהטעם שדרשו כמה שפחות דרישות מהתלמידים מבחינה דתית, והעמיסו לימודי חול והפכו אותם לעיקר, כיון שרצו למשוך כמה שיותר חילונים למערכת החינוך הדתית, ולהציל מה שניתן להציל. אפשר כמובן להתווכח על הגישה, אבל לפחות כוונות טובות אולי היו מבחינתם. דא עקא, שהחילונים לא באו ולא באים בהמוניהם כמצופה, להם היתה מערכת משומנת ומבנים מפוארים משלהם. לחרדים לדבר השם כמובן היו וישנם מוסדות משלהם. את מי הם אספו אל חיקם? בעיקר את בני עדות המזרח שבאו מבתים שומרי מצוות או מסורתיים. ובמקום לגדל ולרומם ולקדם אותם, העניקו להם חינוך בינוני - פרווה. וזאת לדעת שהחינוך לבינוניות רוחנית, בינוני לכתחילה, לא בדיעבד ולא בדלית ברירה. כמעט בכל נושא -הינו אחד הנזקים המשמעותיים שהביאה מסגרת חינוך זו לעולם. צא וראה כיצד הם מבכים מרה על ילדים שנושרים מהם (כלשונם, ולדידן: פורחים) לעבר חינוך התורני, הגם שהיה להם לשמוח שמחה עד השמים בעלייתם והתקדמותם מעלה מעלה. משמע הבינוניות ועיגולי הפינות כבר אינם אמצעי - אלא דרך חיים.

כיון שלא קיבלו כלים להעצמת וחיזוק שרשי היהדות שהביאו מבית. ונוכח החשיפה לחברים ותכנים בעייתיים, עם הזמן, רבים ובעיקר בני עדות המזרח שלמדו שם נטשו הכל אחרי גוום. ניתן לומר בצער גדול שאסונם של הספרדים לא נגרם במישרין על ידי הממסד החילוני שמטרתו השקופה היתה להעביר על הדת. אלא הרבה בגלל החינוך הפשרני הפוסח על שני הסעיפים. שלא נותן את הכבוד הראוי והמשקל הראוי לתורה ולשמירת המצוות, שמעריץ אלילים וכוכבים מהרחוב, שלא מקפיד על הפרדה מלאה ועל קדושת המחנה. הוי אומר, המסה הקריטית שנטשה את התורה והמצוות קיבלה חינוך שנחשב דתי. אלא מאי?! מי שמכיר את בני עדות המזרח והטוטאליות שלהם הבין שהפשרה הזו לא נותרה בעינה, וגררה לעוד ויתורים כואבים יותר ויותר. לא מדובר בדווקא על מי שהורידו את הכיפה והפכו חילונים לחלוטין, יש רבים שעדיין חובשים כיפה בכל מיני גדלים וצבעים, אבל מצוות חשובות ומהותיות נעזבו על ידם. ועבירות, אף מהחמורות, נעשו להם כהיתר רחמנא ליצלן.

סקרים רבים נערכו בעניין במשך השנים, נציג לדוגמא סקר שנערך על ידי משרד החינוך, במסגרות החינוך הממלכתי דתי לפני יותר מעשור, בקרב 1700 תלמידים בלבד, מה שאומר שהנתונים בשטח לצערנו עשויים להיות גבוהים בהרבה: "התופעה של התרחקות מהדת מקיפה בני-נוער המתגוררים באיזורים מגוונים מבחינה סוציו-אקונומית ודתית, ונמצאה חוצה אף את כל החתכים של הזרמים הדתיים", מציינים החוקרים. על פי תוצאות המחקר, כ-42 אחוז מבני הנוער השיבו כי הם מרגישים פחות דתיים מהוריהם, וכ-45 אחוז ציינו כי אמונתם הדתית של ההורים חזקה יותר משלהם. כ-31 אחוז הצהירו כי הוריהם אינם מרוצים מרמתם הדתית. המחקר נערך על ידי פרופ' ישראל ריץ' ותחייה וינוגרד ג'אן מאוניברסיטת בר-אילן.  המחקר מגלה שכשליש מבני-הנוער סיפרו שהיו דתיים יותר בעבר, ושיעור דומה ציין ש"כעת אני מקפיד פחות על קיום מצוות בהשוואה לשנים קודמות". כ-30 אחוז מהנשאלים מודים שהתרחקו מהדת. מימצא מעניין אחר הוא, שכרבע מהתלמידים לא מתכוונים להמשיך להיות דתיים לאחר סיום הלימודים, וכ-18 אחוז אינם מעוניינים להקפיד על שמירת מצוות לאחר החתונה. כ-34 אחוז גם אינם מתכוונים להתחתן עם בת זוג "שהאמונה הדתית היהודית חזקה אצלה". סוף ציטוט. והדברים מדברים בעד עצמם. כיום, כשהמתירנות ההרסנית עלתה למעלה ראש, ועם חדירת הכלים הטכנולוגיים המהרסים ומחריבים כל חלקה טובה, מי יודע לכמה אחוזים הגענו.

עתה שוו בנפשכם לו לא היתה קיימת רשת הממ"ד, אין ספק שהרבה הרבה מבנינו הספרדים היו ניצולים מהקלקול והחילון הנוראי שהיה והינו מנת חלקם של חלק גדול מבוגרי החינוך הלזה. כי כשיש רק שחור או לבן, ואין אפור מטעה ומבלבל באמצע - הבחירה היתה קלה. ההורים היו תובעים חינוך תורני לילדיהם, אם של החינוך העצמאי בימים ההם, ואם בשנים האחרונות בעיקר באמצעות רשת החינוך התורנית "בני יוסף" הפורחת, שלוקחת למוסדות יעודיים ילדים מבתים חלשים רוחנית ומרימה ומרוממת אותם בתורה ויראת השם טהורה.

אזכרה ימים מקדם, בהיותי מוסר שיעורים בהלכה ובאגדה מדי שבוע באחד הישובים הסמוכים לעיר עוז לנו ירושלים תובב"א, ערב אחד זעקתי חמס על החינוך הפשרני ועל קלקוליו, שעה שמולי ישבו לא מעט אנשים שבניהם מחונכים בחינוך הזה, ואף הם עצמם נמנו על בוגריו.

אמנם, השתדלתי לדבר את דבריי ברגישות הראויה. וצריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. אבל לא חסכתי במילותי, ידעתי שהדברים לא יהיו קלים לעיכול, חששתי אפילו שאולי יהיו כאלו שיחרימו את שיעוריי החל מהשבוע הבא (מה שברוך השם התבדה, ללמדך שמהאמת לא מפסידים, ובתנאי שהיא יוצאת מתוך אהבת ישראל ומכאב אמיתי). והנה קם אחד השומעים והתריס כנגדי : "למה הרב מדבר כך על החינוך הזה? הנה אני חונכתי בממ"ד, וכעת אני יושב כאן כמו כולם בשיעור תורה!". במילים אחרות: מה חסר לי?! במה אני פחות?!

בתגובה, ביקשתי את רשותו לשאול שאלה אישית ובתנאי שלא ייעלב. הלה שהיה גדוש במנת יתר של ביטחון עצמי- נעתר לי. "אמור לי ידידי היקר, אתה מסכים שהשתתפותך בשיעור אינה מובנת מאליה?" "מדוע?!" נעלב. "כי צא וחשוב היכן החברים שלמדו איתך בבית הספר ותיכון. כמה מהם שומרי תורה ומצוות כיום, כמה מהם קובעים עיתים לתורה, אם בכלל? וגם עליך אשאל, ואשמח אם תשיב: אתה מסכים איתי שעד שהגעת לכאן, החינוך הזה הוביל אותך למקומות שלא היית אמור להגיע אליהם? האם רמתך הרוחנית נשמרה לאורך השנים, או שגם אתה חווית ירידות רוחניות ביראת שמים, בשמירת שבת, בקדושה, ואפילו בשמירת הכשרות, לולי ה' שהיה לך שבחמלתו נטלך בציצית ראשך והחזירך לדרך הישרה, והביאך עד הלום?!

ייאמר לשבחו, שהוא לא התעקש והודה לדבריי ברבים, ואף התוודה שאכן נתגלגל וירד הרבה ושלצערו הרב רבים מחבריו נטשו את היהדות לגמרי, או שעדיין פוסחים על שני הסעיפים, אין ולאו ורפיא בידייהו, ונתקדש שם שמים על ידו. כיום אגב הוא חרדי מובהק וכמדומה ששמעתי שהוא עצמו הפך מגיד שיעורים. ואין לי ספק שבקשת האמת שבערה בעצמותיו היא שעמדה לו.

צריך לומר בהגינות כי הציבור הדתי לאומי בכללותו גילה הרבה סימני התפכחות. נעשה בירור נוקב, ואכן יש כיום חלק נכבד שהקימו תלמודי תורה על טהרת הקודש. אבל מצד שני יש עדיין את הללו שהפכו את הפשרה והבדיעבד ללכתחילה, ויש בראשם גם המכונים 'רבנים', שעודם מסתוללים בעמם וצאן מרעיתם, ומתעקשים בדווקא על ממ"ד ודוקא על מעורב, נגד ההלכה. ועדיין טובי בנינו ובנותינו ממלאים את מוסדות הפשרה. ושומה עלינו לדבר על לב הוריהם בלשון רכה, להצילם ולהעבירם למוסדות תורניים.

וידוע כמה נלחם קדוש השם מכובד סידנא בבא סאלי זצוק"ל, שיום הילולתו חל בשבוע זה נגד הקמת מוסד חינוכי פשרני שכזה בעירו. וכפי שמתאר מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר (חלק י אה"ע סימן כג): "ולדאבון לבב נשתקע הדבר במשך הזמן והתחילו להקים בתי ספר "ממלכתי דתי" בתערובת בנים ובנות, והקילו ראש בתקנתם ז"ל. ואין להם על מה שיסמוכו. וכו', ולכן כשעלתה על הפרק בזמנו שאלת מי שרצה להקים בית ספר תיכון מעורב בעיר "נתיבות", הסכימו גדולי הדור עם המרא דאתרא, שהוא פורץ גדר, ושיש להבדילו מעדת ישראל, וחתמו על זה הרבה גדולים בראשות הגה"צ רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל. ולרוב הענוה בקשו את הסכמתי להם, וצירפתי דעתי והסכמתי לפסק דינם, כמובא כל זה בספר זרע יעקב ח"ב (עמוד רנה). ע"ש. ומקרוב דרשתי ברבים שאסור לרשום את בניהם לבית ספר ממלכתי דתי, שאין הפרדה בין הבנים לבנות נשמרת שם, ואחד מן המנהלים שלהם, שאצלו לומדים בביה"ס בתערובת בנים ובנות יחד, יצא לחרף ולגדף אותי על כך, ודינו מסור לשמים, וידי אל תהי בו. כי זה דרכם כסל למו, כמאמר חז"ל (קידושין מ א), עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. וכל לימודם הוא כתורתו של דואג שאינה אלא מן השפה ולחוץ, ואין יראת ה' נגד עיניהם, ועליהם נאמר: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". ולא כאלה חלק יעקב החרדים לדבר ה' ומפחד גאונו, שעושים משמרת למשמרת, והיה מחנינו קדוש!".

עיקרי הטור פורסמו במגזין "הדרך"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!