כשמסורת ומקצועיות נפגשים, השמים הם הגבול

התהליכים הזריזים יחסית שעוברים על המוסיקה השורשית בארץ, גורמים במקרים רבים חוסר נוחות לכל אותם המרגישים שיצאו בעצם ממעגל הנוחות שלהם, אך האמת היא שהם מחדדים ומשפצרים את כל מה שרק ניתן, ועם הזמן מצליחים לייצר תוצאות טובות פי כמה.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך: "עולם החזנות והפיוטים", זה המשויך לז'אנר הירושלמי וגם זה המשויך לז'אנר המרוקאי.

יורם אזולאי יחד עם רבי חיים לוק

מה שטוב ומעולה בז'אנר הזה הוא התוכן והאווירה, ומה שחסר או פחות טוב זהו הערבוב של חומר משובח כזה, עם חובבנות, הן בהגשתו, הן בשיווקו, הן בארגון הלו"ז והאירועים, וניהול האמנים מול הקהל, ומול הרצון שלהם לבטא ולהגשים את עצמם.

הנקודות האלו הן הן הגורמות לכך שבמקרים רבים נוכל לפגוש אמנים בעלי שיעור קומה, כשסביבם מעטפת טכנית וניהולית רדודה שרק מסיבה נזק לשיעור קומתם.

לעומת כל אלו, גם במקומות השמורים והאותנטיים ביותר, אנו רואים צמיחה משמעותית של אנשי מקצוע הן בתחום הניהול האישי, הדיגיטל המיתוג והפרסום, שהחלו להשקיע בז'אנרים האלו, כמו גם צמיחה מאוד משמעותית מצד סיעות ברשויות המקומיות וגם הממשלתיות שמקדישים יותר ויותר תקציבים לאירועים מכובדים, ובשונה מתקופות אחרות זה נעשה בצורה מאורגנת ומכובדת, ולא כהטלת מעות לפני נגני רחוב.

אם בשנים שעברו כל יוזמה תרבותית מצד חברת ההפקות של ליאור אלמליח היתה מייצרת 'וואו', כזה המתפלא והמופתע על עצם כך שיש ארגון ותוכנית, כיום שמונה שנים אחרי תחילת הפסטיבל השנתי, הוא מפרסם על פסטיבל נוסף בפרשת "תצווה" כשהחלק הדומיננטי בסוף השבוע הזה יהיה שירת הבקשות והתרבות המרוקאית & אנדלוסית בעיקר, וזה כבר מובן מאליו, עדיין קיים וואו, אך וואו של התפעלות מהחידושים כל שנה.

הפייטן ליאור אלמליח

אבל זו דוגמא ניצחת לאחד שפועל ומצליח לייצר נורמות חיוביות שמעלים את רף האיכות של הז'אנר גבוה יותר.

ואם ניקח לדוגמא את עולם הניהול האישי וההפקות, נוכל לצלול גם כן לסיפורים שלא מחמיאים לז'אנר, סיפורים בעיקר על מפיקים שפרסמו עשרות אירועים שברובם לא הצליחו ובחלקם הגדול אף הסבו עגמת נפש הן לקהל והן לאמנים, ולעומת זאת אחת מחברת ההפקות המצליחה כיום ELL מצליחה לייצר רצף איכותי מהמעלה הראשונה.

אם זה ערבי השירה שהיו מאורגנים עד לפני כמה שנים בשיתוף פעולה של אליאב בן נעים וליאור מיכאל, ואם זה סופי השבוע האיכותיים שהפיק אליאב וזכו להצלחה מדהימה, כזו שיותר ממה שהיו שנהנו ממנה, היו כאלו שרצו להנות וכבר לא נשאר מקום.

ורואים שזה לא עוצר כאן, העסק הזה דוהר קדימה, אלו אינם 'זבנגים' זמניים, אלו הם מיזמים המעלים תדיר בקודש, וכן מישהו היה מאמין שבפעם הראשונה עולם החזנות הירושלמי המסורתי יעלה על המטוס ויפיק שבת שירה בקפריסין?! כשמככבים זה לצד זה המוסיקאי זיו יחזקאל והזמר יניב בן משיח, למרות שזה חלום שמתגשם, פעם זו הייתה יכולה להיות רק פנטזיה של הזויים, אבל זה קורה ועוד איך.

כשפייטן כמו שמעון סיבוני מתחיל למתג את עצמו בצורה מעוררת כבוד, ומתחבר לסטייל השיווק של העידן המודרני, זה מראה שגם פייטן עתיר שנים ופרסום מבין שאמנות מפוארת, זקוקה גם לכלים מפוארים.

המיתוג הזה הוא כמובן פרי שיתוף פעולה עם חברת Lm Productions של ליאור מיכאל, שמאכלס בפעילותו שיתופי פעולה עם זמרים רבים, ונמצא בהליכי תכנון של פרוייקטים יוקרתיים שעוד יראו אור, וזו עוד דוגמא לניצול הפלטפורמות המודרניות, המדיה החברתית ודומיה לטובת.קידום כל מה שריח איכות נודף ממנו.

הפייטן שמעון סיבוני. צילום: ליאור מיכאל

דוגמא נוספת ויותר מוקדמת היא דווקא מוסד התרבות שנקרא "יובל טייב", המנוהל על ידי האח הקדוש מאיר טייב.
זו דוגמא לאחד שמפתיע את הקהל שלו ומצליח בו זמנית להיות נאמבר בכמה סגנונות, גם בעולם החזנות, גם בעולם הפופ המזרחי, וגם בסגנון המסורתי והשירה הערבית.

אם הוא מוציא גרסה בשפה הערבית לשיר "אין עוד מלבדו", הוא לא רק משתף פעולה עם כללי הגימיקים שאסור לזלזל בהם, הוא בעיקר מראה שהוא לא כבול בריבוע של "זה אני" ובואו אלי, אלא זה אני ואני מגיע ומנגיש את עצמי לכולם.

זו היא דוגמא קטנה, כי ביחס אליו, הדבר היותר דומיננטי הוא הרף הגבוה והמפעים שהוא הכתיב למושג זמר ותזמורת, כשאימץ לעצמו תמיד את הטובים שבנגנים, והקפיד על עשייה איכותית ובלתי מתפשרת, לשים את דוד ביתן על הבמה זה לא לחזק את הברגים אלא לבוא עם ארגז הכלים המשוכלל ביותר לכל משימה.

אפשר להניח לסכסוך העבר בין התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד שזכתה למעמד תזמורת לאומית, לבין תזמורת ירושלים מזרח ומערב שעברה כמה תהליכים, למרות שעדיין יש שאריות מהסכסוך (מי כן מופיע באשדוד ומי לא), אבל להסתכל על שני הגופים האלו ולומר, כמה טוב הסכסוך הזה עשה.

כמה שכלול ועשייה בתחום התרבות המרוקאית והאנדלוסית וגם משאר סגנונות אירעה במסגרת פעילותה של התזמורת האנדלוסית אשדוד, ותזמורת שמקבלת מענה לאומי, זה לא מייקר ומאבטח רק את שכר ומעמד העובדים בה, כי אם בעיקר את היקף ואיכות פעילותה.

מוטי מלכה או יורם אזולאי לא היו זקוקים לאיזשהו תמריץ ממלכתי בכדי להוכיח מוטיבציה בתחומי התרבות הללו.

עשייתם ותמיכתם כלפי כל מיזם תרבותי הינה לשם דבר, או למשל תוכניות הרדיו המרתקות אותם מעביר יורם אזולאי בהתמדה רבה בכל שבוע, כאשר הוא מארח אמנים, משמיע מיצירותיהם, ומתעסק בנושאים מהותיים זהו לא דבר של מה בכך, אלו הם שוב סימנים מעניינים, המעידים על צמיחה מקצועית ועשייה משמעותית של אנשים איכותיים, המחברים תדיר בין רף המוטיבציה לרף איכות האמצעים.

כשבית הכנסת עדס הנחשב לדומיננטי שמבין בתי הכנסת בהם קיימת מסורת "שירת הבקשות" כמתכונתה ובטהרתה, מצליח להביא בכל שנה מחדש דור צעיר טרי ומשובח לשירת הבקשות ולעונג שבת, ומתמיד כל הזמי לתת את הבמה המרכזית לחזנים ופייטנים צעירים, מפרסם את פעילותו בצורה מאורגנת, ומתועד תמידית על ידי חביות של מוטיבציה כמו אלו שיש לשלום אריאלי, האווירה היא שהז'אנר צומח ופורח.

הזמר יובל טייב עם ההרכב בניהול המוסיקלי של דוד ביתאן

בשבת האחרונה, שבת חנוכה, התארח ברוב כבוד והדר החזן המופלא והמוכשר נתנאל כהן, שהוציא מכולם תשבחות ותגובות של הנאה צרופה.

אני יכול לומר בנימה אישית, כי רואים עין בעין כיצד מתן הבמה באופן תמידי משפיע גם על הדור הצעיר עצמו, שנפתח ומרגיש בטוח יותר, שמתמקצע ומתחבר לרף הגבוה יותר מוסיקלית ורוחנית, ועיניכם תראינה בהבדלה המצורפת כאן של מוצאי שבת "מקץ" - חנוכה, מהו עילוי מוכשר, וכיצד מקאם כה עשיר זוכה להגשה מרתקת כל כך.

כל זה ועוד דברים רבים המתרחשים להם, כשבמרכזם אינסוף אירועי הבקשות המתארגנים מדי שבת בשבתו, בנתיבות או בטבריה, בחיפה או בקרית ספר, וקל וחומר בבית שמש ובני ברק, נתניה וחדרה ביוזמתם של פעילים חברתיים נמרצים, אלו הם לא דברים שיגרמו לתרבות הזו להפוך לפופ, אבל בהחלט להפוך למיינסטרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!