בחור הישיבה נשר והקים קיוסק באזור הבילוי

לעתים התגובה המידית, האימפולסיבית, גורמת נזקים בטווח הארוך. תגובה מושכלת עם נשימה ארוכה, יכולה להשיג תוצאות מוצלחות.

סיפורו המפתיע של צעיר פתלתל בשנות השישים שהחליק מהדרך, בשנים בהם  התופעה לא הייתה מצויה. הוא חזר בסוף, ועוד איך...

במשך השנים נודע שמו של אותו צעיר כמחנך רב אמן שהפעיל בחניכיו את כל שרירי הנפש להצליח במשימת החיים, ואיש לא ידע את סודו בימי עלומיו.

יהי סיפור זה – שסופר על ידי אחיו שליט"א – לעילוי נשמתו.

למי שלא חווה את הקושי של בנים סוררים, שלא ידע מה זה ילד שירד מהדרך, אני יכול לומר שני דברים: אל"ף, הלוואי שלא ידע לעולם מה זה. בי"ת, אין לו את הכלים להבין את ייסורי הנפש שעוברים ההורים, את התחושה הנוראה לעשות קידוש בליל שבת עם כל בני המשפחה המורחבת, למעט מקום אחד ריק, אפשר רק לשמוע את הנחירות שלו מהחדר הסמוך, לנשוך שפתיים ולא להפציר בו לקום ולשבת אתנו, ורק להתפלל בחרדה שימשיך לישון. שלא יתעורר לאחר הסעודה, שיישאר כך עד הבוקר.

אבל הוא בטח יקום, וכי למה הוא עלה לישון לפני ארבע שעות, אם לא בשביל לצאת בשעה שתים עשרה בלילה ולטייל עם חברים?! ובכן, ודאי יקום, בהמולה ותזזיתיות יסתער על המטבח, ירים מכסים ויחטוף ביסים ממה שאימא הטובה שמרה לו על הפלטה, יהמהם משהו שזה מדי מלוח או לא חם מספיק או שתמיד משאירים לו את השרוף ומיד יפלט לרחוב, כפשוטו וכמדרשו.

וכשהנער הזה היה אחי, חשנו זאת מקרוב, על בשרנו.

כולנו השתדלנו לחייך לו ולתת כתף, אבא התרה בכולנו לא להעיר ליצחק שום הערה רוחנית, גם לא "למה הוא נוגע באוכל בלי נטילת ידיים"?! למרות שאף אחד כבר לא יטעם מהחלה שהוא נגע בה לאחר השינה. מאידך, אימא הייתה דורשת ממנו להרים את הצלחת מהשולחן, "כי אין פה משרתים, לבינתים". יצחק היה מגחך, אוסף את הכוס והצלחת, מניח בכיור ולפעמים, אם אימא במטבח, היה גם שוטף אותם בקול המולה וממהר לדרכו.

ההוראה בבית הייתה ברורה, מתייחסים ליצחק כמו לכולם, את המיטה הוא צריך לסדר ואת הבגדים להשליך לסל הכביסה. את שאר הכללים הפשוטים בכל בית יהודי, הס מלדרוש.

ויצחק, 'צחי' כפי שדרש לקרוא לו, הבין היטב. השתדל לכבד עד הגבול של המרדנות שלו. והיו לו מרדנויות. היו לו חגיגות. עוד מעודו ילד, מעולם לא אהב שאומרים לו מה לעשות, גם אם החשיך והגיע הזמן לעלות לבית מגן המשחקים, וגם אם חוזרים מהים וההסעה צריכה לזוז בעוד חמש דקות. "אני כבר יספיק את ההסעה", היה עונה בלקוניות יבשה וממשיך לחתור בין הגלים.

אם הצליחו הוריי להכניסו לאחריות לסידור הבית, והוא היה מבצע את המוטל עליו בשלמות, הרי שבבניינו הרוחני לא ראינו דבר. מהישיבה הוא נפלט מזמן, לאחר שורה של מקרי אדישות לכל סדרי הישיבה ודרישותיה, למקום אחר לא התחשק לו להיכנס, והמקום הכמעט יחידי שם היה מוצא מקום, היה בין השמיכה למיטה. מותח היה את השמיכה מעל לראשו ושוקע בשינה ממושכת משעות הערב המוקדמות ועד לשעות הבוקר המאוחרות, יותר נכון עד לשעות הצהריים המוקדמות.

תקופה זו הייתה יחסית עוד נורמלית לזמן שבה מצא את מקומו בין כמה חברים בני גילו ובני מזלו, מאז היה מתרועע עמם שעות על גבי שעות, והלב של אבא ואימא היה מתפקע מרוב דאגה.

פעם הוא גם סיפר לפי תומו שהם בכלל לא ברמה שלו, חלקם מתקשים בקריאה בסיסית וחלקם באים ממשפחות מצוקה. "אז מה מצאת בהם"?! תמהתי בקול. צחי הביט בי מופתע, "אז מה"? שאל, "עדיף לי החברים שלך"?! נראה לי שזו הפעם הראשונה שהרגשתי את עומק התסכול שלו ממה שקורה בחייו.

אבא ניסה לסדר לו עבודה בנגריה של עמוס. יהודי מחוספס עם לב זהב, ידע לדרוש וידע להעניק. אבא ציפה ששם הוא יפגוש את החיים ויתמודד איתם. שם הוא עבד שלשה ימים עד שעמוס כעס עליו למה לא טאטא את הנסורת בכניסה. צחי נפגע ועזב במקום, אפילו לא ביקש את שכרו על שלושת הימים שעבד. העבודה השנייה החזיקה גם היא שבוע בדיוק, בעת שסידר קרטונים בצרכנייה קטנה ואיכשהו קיבל גערה ממנהל העבודה, ומאז מקומו היה בבית או ברחוב.

המראה שסיגל לעצמו היה זר עד להתפקע. מכנסיים המתרחבים לצד הנעל, תלתל סורר מתנודד במרדנות על העורף וגורמט עשוי זהב זול מצחקק בהתרסה על החזה, בין שני מפתחי הלב. אוי לעיניים.

אבא שלי אדם מאוד ריאליסטי ויצוק. גם כשרצה להכניס אותנו להרגלים מסוימים, ידע לעשות זאת בתבונה ובאורך רוח נדיר. ידע לטפטף את המינון הנכון ברגע הנכון, ידע לשתוק ולחייך גם כשחרה לו עד מות, אבל בסופו של דבר, בהשקעה לטווח הארוך, כל ילדיו יצאו בריאים ויציבים, מלאי פיקחות וידעו להבחין בין עיקר לטפל ובין בני תורה לאנשי רחוב. וכשאמרתי "כל ילדיו", לא טעיתי, כי כבר ציינתי באותה נשימה "בהשקעה לטווח הארוך"...

האופי של אבא שייך לאנשי ירושלים הוותיקים. שמונה דורות התגוררו אבותיי בירושלים, הסבא הראשון היה תלמיד של בעל הפרי חדש והאור החיים הקדוש. הספיק ללמוד בישיבת רבי עמנואל חי ריקי שנוסדה בין החומות לאחר שנהרג באיטליה והיה לידיד קרוב לגאון חיד"א, עוד טרם צאתו למסעותיו המפורסמים. מאז לא עזבו אבותיי את עיר המקדש, ורק סיגלו לעצמם את הפיקחות ואת אורך הרוח. סבלנות מחוייכת שתמיד, אבל תמיד, מגלה עד כמה הייתה משתלמת. אבא גילם בשבילי את דמות האדם שתמיד שאפתי להיות, ותמיד גילם עבור כולנו את האבסורד עם יצחק, איך אח שלנו, עצמנו ובשרנו, בוחר בדרך כה קוצנית ופתלתלה? איך?!

ומתוך המחשבות הללו, שמענו את הבשורה החדשה.

כשהגיע לגיל עשרים וחמש החליט צחי שהוא צריך להיות עצמאי, שם אף אחד לא יאמר לו מה לעשות או לא לעשות. תענוג צרוף. הכיוון שהתגבש אצלו היה לפתוח חנות קטנה לממכר סיגריות ו'גזוז' כפי שנקרא אז, סוג של קיוסק. הוא יעבוד שם לבדו ללא בוס על הראש, חברים יוכלו לשבת איתו בכניסה עם כסאות פלסטיק לבנים והשמים הם הגבול. בעיניו.

אבא ואימא שמעו את הרעיון באיפוק, ידעו כמה המרחק בין רעיונות לבין ביצוע, וחייכו לו בעידוד. בעומק לבם נדמה לי שהם חששו לא מעט.

צחי גילה כישרון של עקביות מדהים בתקופה שחיפש מקום לחנות שלו. הוא התיישב בספסלי רחוב מול חנויות דומות במשך שעות כל יום, ורשם את התנועה בדלפק. התבונן מה קונים ומה מעדיפים. מי הספקים ומי הקליינטורה. סקר רחובות מסחריים שלמים ובירר את עלויות השכירות ואת כמויות האנשים העוברים בהם, עד שגיבש לעצמו מיקום מאוד קונקרטי, מיקום שבכלל לא מצא חן בעיני ההורים.

המיקום שצחי החליט עליו היה אתר בילוי מפוקפק, באזור שהציבור שלנו מדיר את רגליו ממנו. ואבא שמע על ההחלטה ושתק, ידע שאם יתחיל בשכנועים, צחי יתבצר יותר בעמדתו ויפתח אנטגוניזם כלפיו.

ביום הפתיחה, בעוד צחי מסתובב נרגש בין חברים צוהלים לבין סוכני מכירות נוטפי צופים, שמע לפתע קול מוכר, ועיניו התעגלו מתימהון. "אבא, אימא, איך באתם?!" אבא הניח על הדלפק עציץ ענק וקרץ, "הגענו במונית"... אחי לא ציפה כלל לביקור הזה, ידע היטב שהחנות למורת רוחם של הוריו ולא חשב לרגע שהם יכבדו אותו בחנוכת הבית שלו, ועוד עם מתנה ועוגה מקושטת. מאוחר יותר סיפרה לי אימא שה'קפיצה' שלהם אליו ריגשה אותו עד דמעות, הוא חיבק אותם ממושכות וביקש מהם שיתפללו עליו שיצליח.

הוריי לא נשארו הרבה זמן, נפרדו ממנו באהבה, ולפני שיצאו, תפס אותו אבא בארבע עיניים. "יצחק אהובי", פנה אליו בחום ממיס, "כל כך אנחנו רוצים לראות אותך מצליח. תבטיח לי דבר אחד"? אחי נדרך וזיק נדלק בעיניו. "את שקית הטלית והתפילין שלך אני רוצה שתניח בחנות במקום בולט. שכולם יראו את השם 'יצחק חזן' רקום על הנרתיק. שכולם יראו שיצחקי שלי הניח תפילין היום! תיתן לי את הכבוד הזה?".

"זה כל הסיפור, אבא? בקטנה. כבר חשבתי מה אתה הולך להפיל עלי"... אבא צחק וקרץ שוב, כאילו אומר "אני לא מכיר אותך"...

בתקופת החיים שלנו, כולנו כבר שמענו על משפטים כמו 'הכלה' ועד כמה צריך לקבל את הבן האובד כמות שהוא, עד שיתייצב וישוב הביתה, המנטרות של יועצים ומרצים ושאר מוכרי הגיגים לא היו ידועות לפני חמישים ושישים שנה. אז התובנה הייתה לדחות אבן אחר הנופל, והורים ישבו שבעה על בנים שסרחו, לא רצו להכיר בקיומם. אבא היה יחידי בדרכו המלבבת, בדיוק כפי שסיפר לנו על אביו ועל סבו, ככה ראה, ככה התנהג וככה חינך.

עברו כמה שבועות, אחי מספר שיחסית יש פרנסה ויש ביקוש, הוא כבר הזמין סחורה פעמיים ואנשים בהחלט מכירים בחנות שלו. שמחתי בשבילו מכל הלב, לכל האחים כאב שנות הריקנות והנדודים שלו, וכולם רצו לראות אותו מתייצב בדרך בריאה כל שהיא.

ערב אחד, בעוד לקוח גלוי ראש נכנס לחנות ומזמין כוס גזוז קרה. נופלות עיניו על שקית התפילין וזעקה נמלטת מפיו. "מה השעה? כבר עברה השקיעה?" בדיקה חטופה הראתה שיש עוד חמש או שש דקות. במבט עין הוא רומז, וצחי נרמז. פותח עבורו את הכפתורים (באותם שנים לא היה מצוי רוכסן בנרתיק) ושולף טלית מגוהצת בתוספת כיפה מאולתרת. לאחר חמש דקות, הזר מסיים, מתקשה לקפל את הרצועות ומבקש עזרה, אחי קיפל את התפילין והאיש שלף שטר על השירות. "בסוף לא קנית כלום", התפלא אחי. "לא חבר, זה בעד השירות של התפילין".

צחי איש של כבוד. לא ייקח לירה שלא מגיעה לו, ובטח לא בסיטואציה הזו. באדיבות הודה על התשלום אך מיאן לקחת אותו. אני לא זוכר איך בדיוק הסתיים הסיפור הזה עם הטיפ, אבל אני יודע שמאז האיש היה מגיע לעתים תכופות יותר. לעתים רוכש משהו ולעתים היה נכנס להגיד שלום. מדי פעם היה גם נעזר באחי לשאלות ביהדות.

כך היה כשנכנסתי לבית בשעת ערב מאוחרת ואני רואה את צחי רוכן על ספר של פסקי הלכות. את הפליאה שמרתי לעצמי, אך מיד כשראה אותי קפץ בשמחה, "אני צריך עזרה, מורדוך. מה הדין כשאין עירוב, אסור לטלטל כלום, גם לא משהו בתוך הכיס, נכון?".

אני ממש לא בטוח אם הוא לא ראה את פני מתכווצות מתימהון, או שהוא שיער שאני מאמץ את המחשבה כדי לענות לו על השאלה. "מה קורה פה"? הרהרתי תוך כדי שאני מקרב אלי את הספר ומדפדף בו בכובד ראש, משל התעוררה כאן שאלה מורכבת שנידונה באחרונים. רק זה חסר לי, שיראה שאני לועג על שאלה כל כך בסיסית.

לאחר דקות של עיון, הרמתי את הראש מהספר והבהרתי שמשמע בבירור שהטלטול מותר רק כשיש עירוב. "אם אין עירוב", הוספתי בנעימה למדנית, משל הדין הזה התברר לי לאחר שעת עיון ממושכת, "אסור להוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, גם חפץ המונח בתוך הכיס", ובנשימה אחת הוספתי "למה אתה שואל"? לא יכולתי להתאפק ורק קיוויתי שהניסוח היה מאוד לא פולשני ולא לועג. באותו רגע לא יכולתי שלא להיזכר בדמעות של אימא בקידוש של ליל שבת, כולם ניצבים בדומיה סביב השולחן, ומהחדר עולים נחרותיו של מי שממש לא אכפת לו מהשבת.

"סתם", ביטל אחי את שאלתי, "אחד מהמבקרים אצלי בקיוסק נוסע לחו"ל לכמה ימים, והוא רצה לדעת אם מותר לו לטלטל מחוץ למלון. אז אני יאמר לו שהוא לא יכול, כן"?!

"כן, הוא לא יכול".

צחי קפץ משמחה, והתלתל על עורפו היה נראה קצר יותר. גם הגורמט שהתנודד על חזהו, איבד מעט מנוכחותו. כאילו ביקש להיבלע בתוך החולצה.

עברו שבועיים והטלפון שלו משיג אותי. "מורדוך, אני צריך שתשיג לי טלפון של איזה סופר סת"ם רציני". הפעם הייתי פחות מופתע, אבל לא יכולתי לשאול לאיזה צורך. "הבטחתי לאיזו גברת אחת לדאוג לה לשני מזוזות לבית, היא לא מכירה דתיים ואמרו לה לבוא אליי, אז אני עוזר לה". נתתי לו מספר של חבר שמתעסק בכתיבה וניתקתי את הטלפון בתחושה מוזרה, קשה להגדרה.

השלב שבו קלטתי שאחי נכנס לעולם אחר היה טלפון לחוץ ממנו. "מרדכי", הוא היה נשמע בחרדה עמוקה, "אתה לא יודע איזה תיק נפל עלי". התחלתי לחשוב על מאכערים שעוזרים למי שהסתבך עם מס הכנסה או חוקים אחרים, וכבר קולו משיג אותי.

"ביקשו ממני לדבר", לחש בקול דרמתי. האמת שלא הבנתי, מה זה "לדבר"? במובן הקלאסי של המונח?!

"יש לי שני סוכני מכירות, אחים, שאימא שלהם נפטרה לפני כמה ימים. הם עושים אזכרה בסוף השבעה, זה יוצא בנר ראשון של חנוכה וביקשו ממני שאגיע לשם ואגיד דברי תורה. מה זה ביקשו, התקשרו, הודיעו וניתקו. מה אני ידבר בכלל? מאיפה אני יודע? מה לי ולדברים האלה"?! ההיסטריה בצבצה מקולו, בכלל לא מנסה להסתתר.

"אתה יודע מתי נר ראשון של חנוכה"? ביררתי בחשש, והתשובה היתה בהחלט מלחיצה.

"כן מורדוך, אני יודע. הערב. בעוד כמה שעות אני צריך לתת דרשה" - - -

קבענו להיפגש אחרי הצהריים בבית הכנסת של הגרוזינים, בסוף הגבעה, שם יש מטבחון פעיל עם תה זמין. כמעט חודשיים לא ראיתי אותו והנה הוא מופיע בצעדים נמרצים, תכליתיים ודחופים. לראשו היתה חבושה כיפה עם נוכחות ובזרועו עדיין מתנודד הצמיד עם החוט השחור. התליון המוזהב, לעומת זאת, היה מוכנס בתוך החולצה.

אדון איצקשווילי קם ממקומו, הניח סימניה בתוך ה'מעם לועז' ונכנס למטבח, שב אחרי רגע עם שתי כוסות זכוכית עם תה שיבא בניחוח של פעם. את התה של אדון איצקשווילי אי אפשר לשכוח, גם היום. הוא לא שאל אותך אף פעם כמה סוכר לשים. "אם אני אביא לך מרמלדה", כך גער פעם במאן דהוא שניסה להדריך אותו בקשר לכמות הסוכר, "אתה לא תשאל אותי כמה סוכר שמו, כן? אז את התה הזה אני מכין לבד". ואהבנו אותו. את הסגנון הישיר והאוהב הזה, בלי הצטעצעויות.

הוצאתי מהספרייה ספר מכתב מאליהו שנחשב ספר חדש, ועדיין לא יצאו הכרכים הבאים. עברנו ביחד על מאמר שהיה נראה מתאים לזמן, למקום ולמשפחה, סימנו לעצמנו את הנקודות המרכזיות בדבריו, צחי חזר עליהם באוזניי והרגיש מוכן. "בשעה עשר בלילה תהיה ליד הטלפון, לקחתי איתי אסימונים. אל תדאג, אתקשר לעדכן אותך איך היה", התחייב צחי בקריצה ופנה לעבר היציאה. הבטתי בכוס התה המיותמת, ולא ידעתי מה לחשוב. צחי האח שעד לפני חודשים אחדים לא ידע מה זה מחויבות חברית ולא מחויבות משפחתית, מגלה פתאום אכפתיות חברתית, מתעניין ביהדות. צעדיו עדיין מתריסות, עדיין דורשות 'אל תגיד לי כלום', ולבו נמצא במקום אחר. מוזר.

כלאחר יד התעניינתי איפה נערכת האזכרה ורשמתי בראשי את הכתובת. מדובר בסוכת אבלים שנבנתה על החניה ובהחלט יש לי מה לעשות עמה...

צחי יצא לדרכו ואני לדרכי. צלצלתי לאבא לשאול אותו מה התכניות שלו לערב, למרות שסדר היום שלו מאוד ידוע במשפחה, החברותא של שעות הערב היא בלתי ניתנת לשינוי. אבא התפלא על השאלה הזו, אבל ציין באזני שאכן החברותא נסע לאנגליה לשבוע של חנוכה, וכרגע אין לו חברותא, אם אני רוצה כמובן. "דווקא מתאים לי", השבתי, "אבל בבית מדרש אחר, שם אני צריך להיות, אם לא אכפת לך".

נר ראשון של חנוכה, מדי שנה, מזמין לבית של ההורים את כל האחים הנשואים המתגוררים בסמיכות מקום, עם כל הנכדים. כל מי שהתאפשר לו, משתדל להגיע. השירה המלוכדת, הטעימה מהלביבות של אימא והרעיון הקצר שאבא מעביר מלב אל לב משאיר טעם טוב עד לשנה הבאה.

אותה שנה התארכה החגיגה, ואני מסמן לאבא שעלינו לצאת. "ראית שכולם הגיעו השנה?", שאל.

"ראיתי אחד שלא הגיע".

אבא לא הסכים עם הקביעה. "אז השנה הוא לא הגיע, תדע שזה נקרא שהוא כן איתנו. טכנית לא התאפשר לו, אבל הוא איתנו, לגמרי". פנים הרכב היה חשוך ותאורת הרחוב לא יכלה לספק לי הסבר לתנועות פניו של אבא. הוא משתעשע או רציני, לא ידעתי. "אני יודע שכואב לך על יצחק. כולנו מחכים לישועה, אבל היא תבוא בגדול, אתה עוד תראה".

חייכתי לעצמי בשקט מהמשפט האחרון – "אתה עוד תראה", אני הולך להראות לו והוא אומר לי אתה עוד תראה. אם לא שרציתי לשמור את ההפתעה, הייתי משיב באותה נימה "אתה תראה מי עוד יראה", אבל שתקתי והנהנתי במרץ.

בדיוק כשהגענו ליד סוכת האבלים, 'גיליתי' שהאוטו במצוקת מים נוראה, עצרתי מול הכניסה וירדתי מהרכב, אבא עשה כמוני.

נרות החנוכה דלקו בתוך תיבה מוכספת. הרמקולים פעלו כהלכתם, ואם אני שמעתי, בטוח שגם אבא שמע ונדהם. בצעדים איטיים התגנב לתוך הסככה ואני משער לעצמי מה חושב עכשיו. צחי שלו, שבמשך שנים לא ראה אותו פותח ספר ולא מתעניין בשום הלכה, עומד עם התלתל על העורף והכיפה הבולטת, ומרצה רעיון עמוק על תכלית הבריאה והמיקום של מאבק היוונים בעולם הרוח?! הייתי מוכרח לראות את פניו בשעה זו.

פניו, למרבה ההפתעה היו מאוד שלוות ונינוחות. אולי מעט מתרגשות, אבל בהחלט אי אפשר לומר שהייתה בהם פליאה או תדהמה. אני מכיר את שלוות הנפש של אבא, לא חשבתי שגם בסיטואציות כאלה אבא עשוי לשמור על קור רוח. משכתי אותו בשרוול והודעתי שהתקלה ברכב הסתדרה.

"חשבת שאתה מפתיע אותי, מרדכי, אה?!", שאל לאחר שהתיישב בניחותא במושב שלצד הנהג.

"ונראה לי שאתה הולך להפתיע אותי". סגרתי גם את הדלת שלי.

פניו של אבא הרצינו, ואת הקמטים היה אפשר לראות גם באפלולית של הרכב. "אתה יודע כמה 'מבקשי יהדות', הזדמנו לקיוסק של אחיך"? שקלתי מה לענות, ואבא מיד המשיך: "אתה זוכר את ההלוואה שלקחתי לפני כמה חודשים, ואתה התפלאת איזו הוצאה פתאום נפלה עלי"? 

זכרתי זאת היטב. אבא היה דמות למופת של אדם מחושב ומאורגן. את החתונות שלנו תכנן עוד מחדר הלידה, וכמעט שלא הייתה בביתנו הוצאה חורגת. לכן היה זה מוזר שאבא ביקש ממני לחתום ערבות על גמ"ח.

"ובכן", המשיך אבא, "כל האנשים הללו שביקרו את אחיך וגילו פתאום את יהדותם, עלו לי הרבה כסף"...

צמרמורת עברה בגווי. חצי שנה אתה משתומם איך אחיך עובר תהליך דווקא במקום ההוא, ופתאום אתה מגלה מי משך בכל החוטים!

"אבל האמן לי בן יקר", יד מבוגרת ועתירת ניסיון שמי יודע מה עוד עשתה - ואני לא יודע מה עוד עשתה, הונחה על כתפי, "הכול שווה בשביל לקנות את יצחקי שלנו בחזרה"...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!