בהלווית בנו: במקום הספד, ה'חפץ חיים' סיפר סיפור

סולל בונה: בשבוע זה אנו פוגשים את עם ישראל ביופיו והדרו. למעלה מ-70% של אזרחי המדינה מקיימים את מצוות ומנהגי החנוכה, מדליקים את הנרות, ואח"כ שרים ברגש את הפיוט הקדום "מעוז צור". זה סך אדיר של אמונה מזוקקת, של יניקה מההיסטוריה של עם ישראל ובניצחון של "רבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

אין לנו כל ספק כי כוחם של בני ישראל מושרש מאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. הם שסללו לנו את דרכם, הם סללו לנו את דרך היהדות והם שלימדונו להתפלל, שחרית מנחה וערבית. האמת היא כי אין לנו שום השגה בדרכיהם הגבוהות, אבל אם התורה מספרת לנו את אורחותיהם – אות וסימן לנו כי ניתן אפילו לאדם הפשוט ללמוד מהם דרכי פעולה.

בפרשיות השבוע, מתארת לנו התורה יחסים מורכבים שבין יוסף לאחיו השבטים. התורה מספרת לנו על ריב שהיה בין האחים שקינאו בו על קרבתו לאביו יעקב, ועל כך שיעקב תפר לו כתונת פסים, ממשי משובח. יוסף גם מסר את דיבתם רעה לאביהם ואלו החליטו להתנכל לו.

חכמינו זכרונם לברכה למדו מכאן מסר נוקב: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (-משי) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". זהו מסר מהדהד לכל בית בישראל, לשמור על שוויון משפחתי. לא לתעדף – בוודאי שלא בגלוי ובפרהסיה אח מפני אחיו.

כהורים וכמחנכים אנו נפגשים בדילמה זו רבות. אנו רוצים לצ'פר ילד אחד על התנהגות טובה, אבל לא רוצים לגרום חולשת הדעת לאחיו, איך עושים את זה? אנו רוצים להראות לילדים כי יש שכר לפעולה טובה, אבל לא רוצים שהם ירגישו מקופחים, איך ניתן למנוע זאת? והאם בכלל מותר לנו לאהוב ילד אחד על פני האחרים?

הרב נורדמן.

כשיצא מרן החפץ חיים להלווית בנו ביקש לספר סיפור במקום הספד, וכך סיפר: היה היתה אלמנה קשת יום ולה בן יחיד, היא השקיעה בו את כל מרצה וחייה. היא אהבה אותו אהבת עולם ונתנה לו את כל מה שיש לה. ביום בהיר נפל הילד למשכב ונפח את נשמתו. האם השבורה עמדה ליד מיטת בנה וזעקה: עד היום הייתי חולקת את אהבתי לשניים, חצי לבני וחצי לבוראי, מעכשיו כל אהבתי נתונה אליך, מלך חי וקיים.

החפץ חיים, ברצותו להצדיק את הדין כלפי שמים במות בנו העילוי, בחר דוקא בסיפור זה. לאמור: יש לנו אהבה לבן, והיא גדולה ועצומה מאוד. מעכשיו כל אהבתנו תהיה מופנית למרום. זו הסתכלות של גדול בישראל על אהבה לילדים.

אנחנו אוהבים את ילדינו לא רק בגלל שהם ילדינו האישיים, אלא בעיקר מפני שהם מתנת הבורא לנו. הם יקרים לנו והם חלק בלתי נפרד מתפקידנו, הם פקדונות יקרים אשר הבורא הפקיד אותם בידינו, ולכן נעשה ככל אשר ביכולתנו עבורם.

וכשהורים אוהבים ילדים באמת, לא בגלל מראה חיצוני וכדומה, אלא בעיקר בגלל פנימיותם והשליחות החינוכית שיש לנו כהורים לחנכם ולגדלם – הרי שאין סוף לאהבה שיש לנו אליהם. לא נוכל פיזית לתעדף אחד על פני השני. כן נוכיח את ילדינו ונראה להם כי משתלם להתנהג טוב ויש שכר למי שהולך בתלם ומכבד את הוריו, אבל לא נתעדף ילד לחינם על פני אחיו.

וכשהילדים יודעים זאת, הם מוקירים זאת. אין להם רוח של קנאה וכעס, אלא ההיפך – הערכה. הם מעריכים את ההורים העושים עבורם ללא לאות, הם מוקירים את החינוך של אבא ואמא, והם גם הם מבינים את הצורך בלתגמל את העושים טוב, ובודאי גם הם ירצו וישתדלו להתנהג טוב ולהיות מתוגמלים.

עלינו לדעת כי הילד חש בעיקר את האמון שההורים נותנים או לא נותנים בו. ילד מרגיש את מה שמשדרים לו. ילד או תלמיד שמקבל אמון וסמכות מהוריו או מחנכיו הוא ילד בריא שיוצא לחיים מתוקנים. ילד שלא מקבל אמון – תמיד ירגיש שעובדים עליו ושהוא מקופח. לכן, שומה עלינו לשמור על האוצרות היקרים שבקרבנו, לטפח אותם באהבה, להעניק להם אמון מלא ולאהוב אותם בגלל מי שהם ופחות בגלל מה שהם. בכך נמלא את התפקיד הרם והנכבד, את השליחות שהופקדנו עליה ממרום – בשלימות!

דרך צלחה.

שבת שלום חנוכה שמח וחודש מבורך

בידידות והוקרה

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!