תגיד, יש לך איזה נפטר טוב בשבילי?

חבר טוב שלי דורש אל המתים. לא במובן המקראי, אלא במובן של נייעס.

כל מוצאי שבת אני דואג לשלומו. כדי לדעת אם הוא הולך לעבוד קשה אני צריך לבדוק את מצב חדרי הקירור בכל בתי החולים בארץ. נפטר אחד או שניים - זה עוד בסדר. מעבר לכך אני יכול להתייאש ממנו. או כמו שאומרים, להגיד עליו  קדיש.

וזה לא נגמר. כי עם כל הכבוד למתי ארץ הקודש, גם בחוץ לארץ יש שבת, וגם שם אנשים נופחים את נשמתם. אז בגלל פערי השעות זה מגיע טיפין טיפין: ראשית נפטרי עירך קודמין, אחר כך נפטרי לונדון, ומאוחר יותר המתים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כן, אפילו שם מתים.

מעלם לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה. לא העסקתי את מוחי בשאלות הללו שנוגעות בפרנסה מול שאלות קיומיות. ראיתי זאת כעובדה מוגמרת. יש את הרופא שמטפל בחולה, יש  את הקברן שקובר אותו, ויש את העיתונאי שמדווח על פטירתו לציבור. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

השבוע הרגשתי שנחצה קו אדום. קו רגיש כזה, שאם לא אבחן את עצמי בשאלה המוסרית העולה ממנו, החבר שלי עלול לחטוא בשאלה של מת אסור בהנאה. הכול התחיל כשלילה אחד הוא שאל אותי: "תגיד, יש לך איזה נפטר טוב בשבילי?"

ציינתי לו שם של נפטר שיכול למלא משבצת מכובדת במחלקת הנפטרים עליה הוא מופקד. הוא לא היה מרוצה. לא בגלל שהנפטר לא היה מכובד מספיק. להיפך. דווקא בגלל איכותו. "זה נפטר מעולה מדי" הוא אמר "אני שומר אותו לבוקר. אני צריך נפטר חלש יותר, משהו ללילה."

נו, מה לעשות, חוץ מהנפטר המעולה שהוא שומר במקרר של המחשב עד הבוקר, כל הנפטרים הפוטנציאליים שאני מכיר המשיכו לנשום את נשמותיהם בעשרים וארבע השעות האחרונות. גם אלו שבבלגיה וניו יורק.

לא מאחל לכם להיות במקומי. הייתי צריך לבשר לו בקור רוח את הבשורה המרה. ביקשתי ממנו לשבת. אחר כך הבאתי לו כוס מים, ואז סיפרתי לו שהיה מזג אוויר מצוין, וחסד השם על ברואיו ביממה האחרונה. כשראיתי שהוא מתחיל להבין לאן אני חותר, הנמכתי את הקול וסיפרתי לו את הבשורה: "אין עוד נפטר."

למרות ההכנה המוקדמת, זה היה כמו חץ בלב. הוא התפתל, ניסה לחפור, למצוא בכוח. ראיתי בעיניים שלי איך שהוא עובר את כל התהליכים הפסיכולוגיים הידועים של הבנה והשלמה. "רגע" הוא עצר אותי, לופת את ידיי בכוח "היה איזה מישהו שאמרו אתמול שהוא במצב קשה, מה אתו, אה שוחרר הביתה, מוזר. נו, גם זו לטובה, ברוך דיין האמת."

אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה הבעייתית, אבל היה ברור לי שהיא קיימת, שהיא ממש פה, שאפשר להרגיש אותה בחוש. "תגיד" שאלתי אותו, "אתה עיתונאי או קצב?"

הוא סינגר על עצמו בעין יפה. הסביר לי שיש בזה חשיבות של כבוד המת, גם משום המת עצמו, וגם משום קרוביו. "ולא רק זה" הוא הוסיף, "אל תשכח שיש פה עניין גדול של תשובה. יזכיר לו יום המיתה זו תובנה גדולה מאוד בחז"ל."

אורו עיני! "אז אתה בכלל לא עיתונאי. אתה בעצם משגיח, סוג של משפיע רוחני!" צעקתי בהתרגשות.

הוא שתק. לא הגיב. אחרי כמה דקות הוא הרים את הראש ושאל: "מה זה השקט הזה, זה נשמע כמו חדר מתים". 

הטור התפרסם בשבועון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!