ראשי הערים חייבים תכנון עירוני נועז ויצירתי

מבחינת תכנון עירוני, רוב העיריות הצטרפו למהלך הממלכתי של הכנת תכניות מתאר כוללניות. השאלה היא עד כמה תכניות אלה נועזות, ועד כמה הן מסוגלות להתמודד עם הצפי לגידול הדמוגרפי בישראל.

יש לזכור כי אוכלוסיית ישראל מכפילה את עצמה כל 30-35 שנה, ותכנית מתאר אמורה להתאים להתפתחויות של 30 השנים הבאות. תכנית שאינה עונה על התחזיות הדמוגרפיות אינה שווה את הניר שעליו היא כתובה. לאור הנתונים האלה, יעד גידול סביר של דירות בערים צריך להיות בין-50% ל-100%. כשלון להתאים את הפיתוח לגידול הצפוי יביא להמשך עליית מחירי הדיור ולמחסור כרוני בפתרונות דיור.

אין זה סוד שעיר מוצלחת היא עיר שבה המרחב הציבורי מתוכנן נכון ומתפקד נכון. בתכנון העיר העתידית יש לפעול להגדלת המרחב הציבורי, ובהתאם להגדיל את הצפיפות בעיר כדי לעמוד בתחזיות הדמוגרפיה. הגדלת המרחב הציבורי משמעותה בדרך כלל הגדלת שטחי הקרקע ככל האפשר, הרחבת המדרכות והכבישים, והוספת גנים ומוסדות ציבור. אבל מה עושים כשהקרקע אינה מספיקה לכל אלה? התשובה היא במחשבה יצירתית ונועזת.

איך עושים את זה? אפשר לדוגמא להשתמש בגגות הבניינים ובקומות ביניים מפולשות כמרחבים ציבוריים; ניתן לייצר רשת של שבילי הליכה עילית בין גגות (דוגמת High-Line במנהטן); ניתן לשלב מוסדות ציבור בבניינים רבי שימושים המכילים גם מגורים, מסחר ומשרדים. למשל, בתי ספר וגני ילדים במבנים גבוהים עם חצרות משחקים על הגגות.

העתיד הוא בתחבורה

בישראל ישנו מרכיב קריטי נוסף המעכב פיתוח - התחבורה. מרכיב זה משפיע אצלנו על התכנון המתארי יותר מאשר ברוב מדינות העולם עקב ההזנחה רבת השנים בפיתוחו. האם ייתכן שדווקא הזנחה זו תאיץ בעתיד הלא רחוק את התפתחות התחבורה בישראל יותר מאשר במדינות אחרות? ייתכן שכן. איך? המכונית האוטונומית.

הפיתוח של כלי הרכב ללא נהג עשוי להתגלות כתרופת פלא לנגע התחבורתי הכרוני של ישראל. הרעיון שאין כל סיבה שהמכונית תהיה רכושו הפרטי של כל אזרח שני במדינה הולך ולובש צורה מעשית. הרי כבר היום יכול כל אחד להזמין מונית בלחיצה על כפתור הטלפון שלו והנהג יודע אפילו לאן לקחת אותו. הדבר היחיד שישתנה בעתיד הלא רחוק הוא שליד ההגה לא יהיה יותר נהג. מכאן ועד לאספקת שירותי רכב זמינים וזולים לכל אחד הדרך קצרה מאד. לא יהיה טעם להחזיק גוש פלדה ששוקל למעלה מטון ורובץ בחניון רב היממה בשביל כמה דקות נסיעה יומיות בממוצע. המכונית תהפוך למן "מעלית" אופקית, ומי מחזיק מעלית פרטית בבניין מגורים?

כשכל זאת יקרה, יהיה ניתן לעשות אופטימיזציה של התנועה במרחב הציבורי - נוסעים רבים יעדיפו להצטרף אל נוסעים אחרים כדי להוזיל את הנסיעה (כפי שנעשה כבר כיום ב"אובר"), פחות מכוניות ישרתו יותר אנשים, הכבישים יהיו בטוחים יותר ועמוסים פחות. חניונים רבים יתרוקנו מכלי רכב וניתן יהיה לעשות בהם שימושים מגוונים.

פתרון אפשרי נוסף להגדלת המרחב הציבורי הוא שימוש במרחב התת קרקעי, שכיום הוא מצומצם מאוד. חוסר השימוש בו כיום נובע מהמחשבה שהמרחב הזה אינו מקנה למשתמשים בו איכות חיים סבירה, בהיותו חשוך, לא מואר ולא מאוורר. אולם יש שימושים רבים שהמרחב הזה יכול להתאים להם, כמו למשל שימושים הכרוכים בבילוי שעות הפנאי (אולמות אירועים, בתי קולנוע, מרכזי קניות, חדרי כושר ואפילו בריכות שחיה). הטכנולוגיות של היום מאפשרות הקניית איכות חיים גבוהה גם במרתפים, וביחד עם מחשבה תכנונית נכונה ניתן לאפשר החדרת אור ואויר טבעיים למרתפים. (לשימושים אלה כמובן ניתן להוסיף שימושים שנעשים במרחב התת-קרקעי כבר למעלה ממאה שנה בעולם הרחב - הסעת המונים).

בהינתן שיש לקחת בחשבון בתענון העירוני גם את בילוי שעות הפנאי, אז בערים שממילא צפופות ניתן לפתח שירותי בילוי שאינם דורשים מרחבים גדולים. בכל בניין ובכל קומה ניתן למקם חדרי כושר, חדרי שקט, חדרי הקרנת סרטים, מועדונים, חדרי משחק, מזנונים, מסעדות ובתי קפה. טקטיקה זו של עירוב שימושים כבר נעשית היום בפרויקטים רבים בערים, אך יש לעגן אותה בתוכניות המתאר הכוללניות בערים ובכלל בתכנון האורבני.

בנוסף, יש לתת את הדעת על השינויים העתידיים בתחום האקלימי לאור התחממות כדור הארץ, לרבות הצורך להגן על הציבור מגלי חום וחשיפה מסוכנת לקרינה והערכות לקראת עלייה בגובה הים, על המשמעויות ההרסניות שלה על חופי הים וסביבתם וכדומה.

הכותב הוא אדריכל ובונה ערים, שותף במשרד V5 אדריכלים