הבן הספיד: "התייתמנו כולנו מאיש אשכולות"
באירוע שהתקיים היום (חמישי) לציון 30 יום לפטירתו של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט ז"ל - נשא בנו, עו״ד ד״ר יחיאל וינרוט, נאום נרגש לזכרו וריגש את המשתתפים: "חשוב לי שנצא מכאן לא רק עם מסר של יתמות ושל אובדן, אלא עם מסר של נחמה ותקווה" • 'בחדרי' עם הנאום המלא
- אלי שלזינגר
- ז' כסלו התשע"ט
- 1 תגובות
בשמי ובשם המשפחה כולה, אני רוצה להביע תודה אישית לכל מי שהגיע לערב המיוחד הזה, לזכרו של אבא.
תודה מיוחדת לכל חברי המשרד הרבים, לא רק על נוכחותכם כאן בערב הזה, אלא גם על האהבה והתמיכה הנאמנה מצדכם לאורך כל תקופת ה-30. תודה רבה לכולכם.
כשהנביא אלישע עומד מול הסתלקותו של אביו הרוחני, אליהו, הוא זועק את הזעקה הידועה, "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו". מה עומד מאחורי הדימוי הזה של אליהו ל"רכב ו"פרשים" דווקא? מאיזו בחינה הוא מושווה אליהם, ומה פשר הכפילות?
הרכב והפרש הם בעלי תפקידים שונים. הרכב מספק לאדם תמיכה, הגנה, הוא עוטף אותו מסביב. הפרש, לעומתו, לא מספק לאדם את כל הפונקציות האלה. תפקידו להדריך, להוביל. אליהו היה עעבור עם ישראל גם "רכב" וגם "פרש". מנהיג חזק ומוביל, אבל גם נקודת משען, תמיכה בעת צרה.
עבורי, עבור המשפחה כולה ועבור רבים אחרים, אבא היה "רכב ופרשים". לקוח, או כל אדם אחר שנזקק לעזרתו, קיבל לא רק הדרכה והכוונה, ולא רק ייעוץ בסוגיה הספציפית שהעסיקה אותו, אלא תמיכה כללית ורחבה. הלקוח הרגיש פתאום – ושמעתי את זה מרבים – אני לא לבד, מישהו איתי באש ובמים. כך הרגשנו כולנו.
באופן סמלי, פרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה היא פרשת "ויצא יעקב".
הפרשה פותחת במלים "ויצא יעקב מבאר שבע". רש"י במקום עומד על כך, שהיציאה המתוארת כאן בפסוק היא לא רק יציאה במובן הפיזי טכני, אלא במובן עמוק ופנימי יותר: בזמן שיעקב בעיר, "הוא הודה, הוא זיווה הוא הדרה"; וכאשר יוצא יעקב מן העיר, "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה".
המלים האלה – "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה", מבטאות היטב לא רק את התחושה האישית שלי ושל המשפחה, אלא גם את התחושה הכללית בציבור. התייתמנו כולנו מאיש אשכולות ברמה הציבורית, ומאבא וסבא אוהב ומסור ברמה האישית והמשפחתית.
לצד כל זה, חשוב לי גם להעביר מסר של נחמה, תקווה ועידוד. חז"ל אומרים במסכת תענית, "יעקב אבינו לא מת". כמובן, שכוונת האמרה הזו היא לא להתכחש לפטירתו של יעקב אבינו במובן הפיזיולוגי. הרעיון המובע כאן הוא, שכל זמן שמורשתו של אדם קיימת, כל זמן שמפעל חייו קיים, הרי שהוא ממשיך לחיות באמצעות אותה מורשת.
אבא היקר, השארת לנו מורשת אדירה, שניתן לסכם אותה במילותיו של הנביא מיכה: "עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך". קשה לתאר במלים את אהבת האדם שקרנה ממך, את החמלה כלפי כל אדם באשר הוא אדם, ואת הפשטות והצניעות שלך על אף הפסגות ועולמות הדעת שאליהן הגעת.
אנחנו – הילדים, הנכדים, המשפחה כולה – מבטיחים לשמר את המורשת הזאת, להמשיך ולטפח אותה ככל יכולתנו; ואני מאמין, ובטוח, שעם חלוף הזמן נוכל להביט לאחור ולומר – "עוד אבינו חי", בקרבנו ובתוכנו.
ואני רוצה לסיים את הערב הזה במסר נוסף, שנוגע גם לאמא.
על השנים המפרכות שעבד יעקב אבינו בביתו של לבן הארמי כדי שיוכל לשאת את רחל לאשה, אומר הכתוב "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".
רבים שואלים על כך, הרי מטבעם של דברים ההיפך הוא הנכון: כשאדם מצפה למשהו בקוצר רוח, כל זמן קצר נדמה בעיניו כנצח, ולא להיפך. אם נשתמש בדוגמה בנאלית של תלמיד בשיעור ארוך, המצפה להפסקה, הרי כל דקה חולפת באיטיות ונדמית לו כנצח. כיצד הציפיה של יעקב מביאה דווקא לתוצאה הפוכה, שבה השנים הופכות לימים אחדים?
לשאלה הזו ישנן מספר תשובות, אבל אני אסתפק כאן בתשובה אחת, שהיא מבחינתי התשובה הנכונה והפשוטה. אדם שיש לו "למה", יכול לשאת כל "איך". מי שיש לו תכלית מוגדרת שלמענה הוא קם בבוקר, מסוגל לשאת כל קושי, ומכשולים גדולים נדמים בעיניו כאין. יעקב נמצא בפני קושי אדיר – עבודה ממושכת אצל אדם שהוא אנטי-תזה מוחלטת ליעקב. אבל התכלית הגדולה שלמענה יעקב פועל, הופכת את הקושי הגדול והממושך הזה לקושי קטן, אפסי – "כימים אחדים".
ה"למה" של אבא היה בעיקר נתינה, חסד, כמו שכבר הזכירו כאן. הנתינה לזולת הייתה התכלית שבאמצעותה הוא צלח תקופות קשות בחייו.
אבל היה גם דבר נוסף, במישור אחר. האהבה והמסירות של אמא כלפיו, ומאידך, האהבה וההערכה האדירה שלו כלפיה. היו לאבא קשיים, אבל "אהבתו אותה" סייעה לצלוח את הקשיים האלה כ"ימים אחדים".
אנחנו, המשפחה כולה, מאמינים ומתפללים שתעצומות הנפש של אמא, יחד עם המורשת האדירה של אבא, ימשיכו לתת לנו כוחות, לאורך כל התקופות.
תודה רבה לכולכם.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות