האחרון שזיהה את ניצחונו של משה ליאון

רגע לפני שראש הממשלה ממריא במטוסו השכור לטיסת לילה בפריז, בביקור שהתקצר לרגל המאורעות – שוחח עמו שר הפנים, הפריפריה, הנגב והגליל אריה מכלוף דרעי. השיחה בין השניים, כמו פגישתם של ביבי ופוטין - הייתה קצרה, חצי ישיבה, חצי עמידה. דרעי ניסה בתחילה לחלץ תמיכה במועמד מטעמו לראשות עיריית הבירה אך גילה לצערו כי קל יותר לחלץ מנתניהו העברת כספים ליחיא סינוואר בעזה, מאשר תמיכה בראש לשכת ביבי לשעבר משה ליאון, במרוץ לעיריית הבירה.

נתניהו הוא האחרון שזיהה את ניצחונו של ליאון ובסביבתו העריכו שסיעת דג"ל החדשה (דרעי, גפני ליברמן) תנחל הפסד בבירה. הניצחון הגדול בירושלים שייך בראש ובראשונה לש"ס ולדגל התורה שהימרו על משה ליאון - למרות שבסיבוב ראשון הצליח למגנט מצביעים חילוניים עוד פחות מאשר לפני חמש שנים.

אגודת ישראל מצידה הצליחה במו ידיה להפסיד בפעם השנייה בתוך שבועיים, במהלך לילה דרמטי שהזכיר את הפסדו של פרס לביבי ב-96'. לא רק שדגל ניצחה שש-שלוש בקרב על המועצה אלא שגם במערכה על ראשות העירייה היא ראתה שש-שש.

הניצחון הכפול של דגל בירושלים על האחות החסידית החורגת, יבוא לידי ביטוי - בארצי לא פחות מאשר במקומי. יו"ר דגל בירושלים, לייזר רוכברגר, ימנף את הניצחון עד תום אך גם גפני, מקלב ואשר – עוד ישתמשו בתקדים הירושלמי שנוצר כדי לייצר סדר ארצי חדש בבחירות הבאות לכנסת.

אחרי התוצאות הברורות בירושלים ובערים נוספות בהן התעמתה דגל ראש בראש מול אגודה, הסיעה הליטאית לא תוכל להימנע מלעמוד על שלה בדרישה חד משמעית לשינוי היחסיות בהרכב הרשימה.

בפרשנות קצרת רואי שנכתבת עם ספירת הקלפיות האחרונות, קשה לראות את שתי הסיעות דרות תחת קורת גג מאוחדת - עם אחוז אחד פחות לדגל מאשר באגודה. במערכת הבחירות הזאת דגל נוכחה לראות שהזוגיות המלאכותית עם אגודה, למען הילדים על חשבון איכות חיי המבוגרים, עושה לה רע.

עילת פירוק

הבקשה של דרעי מנתניהו שכן נענתה בחיוב באותה שיחה מקדימה לטיסה, הייתה שראש הממשלה יאות לפרוש בפניו את מפת הדרכים הפוליטית הארצית.

אריה דרעי שסחב את ליאון על גבו הוא המנצח הגדול של מערכת הבחירות המקומית. גם בש"ס כמו בדגל, אי אפשר לייחס לניצחון משמעות מקומית גרידא. הכהנים ברשימה (היו"ר צביקה ומס' 2 חיים) יישאו כפיים מעתה ואילך במשך קדנציה שלמה, אך דרעי מצדו יכול להתבונן מירושלים ולראות את ארץ ישראל כולה.

ניצחונו של דרעי הוא בסגנון האמריקאי שלפיו המנצח לוקח הכל. הוא הימר נכון בירושלים וזכה בכל הקופה. דרעי עשה את שלו גם במבחן האלקטורלי בכל רחבי הארץ, כשהוכיח כי כוחה המספרי של ש"ס נותר יציב, חרף הסקרים שמיקמו אותה על גבול אחוז החסימה.

בניגוד לשאר ראשי המפלגות מה'בייס' שחוששים מכך שנתניהו ישתה להם בקשית את המנדטים בפעם השנייה ברציפות, הרי שדרעי מתמקד כיום ב'בייס' החרדי שהביא לש"ס שבעה מנדטים בבחירות האחרונות והוכיח את איתנותו גם בבחירות המוניציפאליות שהתקיימו לפני שבועיים.

כמי שלא פונה לאותו מאגר ולפיכך יכול לצפות לתשובה כנה, התעניין דרעי אצל נתניהו האם פניו לבחירות בתקופה הקרובה - ונענה בשלילה. "מבחינתי", הבהיר נתניהו, "אין שום סיבה שלא נשלים את הקדנציה הזאת ביחד עד הסוף".
המונח 'עד הסוף' הפך לאחרונה לטעון יחסית, אחרי שהצהרות דומות של תמיכה חסידית במועמדות דייטש "עד הסוף" התנפצו אל סלעי הסיבוב השני. מהמקומי לארצי – גם לנתניהו יש אינטרס, לכאורה (הכל בכפוף לעוצמת החשדות, לכאורה אף הן), לצאת לסיבוב בחירות לפני שהיועמ"ש יחל את הסבב שלו בהכרזה על הגשת כתב אישום בכפוף לשמוע.

את ההצהרות של נתניהו על כוונתו להביא לכך שהקואליציה תשלים את ימיה יש לקחת אפוא בערבון מוגבל, ובפרט לנוכח העובדה שהמועצת החסידית שבה והקשיחה את עמדותיה בסוגיית הגיוס ובכך העניקה לנתניהו עילת פירוק סבירה.

אם לנתניהו אכן יש כוונות נסתרות ללכת לבחירות מהירות, בניגוד להצהרותיו הפומביות, הרי שהאש המתעצמת בדרום לא מסייעת בידיו. "אין שום סיכוי לצאת עם יתרון מעימות עם חמאס, בה בשעה שאיננו מעוניינים בשום פנים במיטוט שלטונו בעזה", מסכם במשפט אחד שר מודאג שיושב בקבינט ושנתו נודדת, לא רק בגלל שעות הדיונים המתמשכים. להערכתו, נתניהו יעשה הכל כדי שגם הסבב הזה ייגמר וכמה שיותר מהר.

"נשמע הצהרות על פגיעה חסרת תקדים, ועל תקיפות שלא ידענו מימי מלחמת ההתשה. כל המילים הגבוהות ייאמרו ובלבד שנוכל לצאת מהאירוע כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות נפגעים בנפש, משני הצדדים", מסכם השר למוד הניסיון ושבע ההצהרות.

המתון שבין השרים, שמשלם על כך בדעת הקהל בקרב בוחריו הניצים - חרדים מתוכנו, שלמרבה האבסורד ששים אלי קרב, ובלבד שיילחמו בו אחרים – הוא אריה דרעי. ביבי רואה בו בן ברית רגוע ומתון מול דרישות הלוחמה המדומות מאיווט ובנט שזועקים חמאס, בתקווה שמלאכת ההרגעה תיעשה על ידי אחרים.

דרעי מסביר תמיד שהוא מבטא בכך את העמדות העקרוניות ששמע וקיבל ממרנן הגראמ"מ שך והגר"ע יוסף זצ"ל. אולי הגיע הזמן, שגם השטח החרדי - כמו נציגו היחיד היושב בקבינט - יפנים שאין לו את הפריווילגיה לתופף בתופי המלחמה, כשמלאכת הקרב נעשית על ידי אחרים.

גשר ברוקלין

בלי יום חופשי רשמי, אך עם רחובות מלאים וקניונים שוקקים כדבר שבשגרה – התנהלה לה אחת ממערכות הבחירות המקומיות הסוערות ביותר בתולדות האומה. פה ושם, בשוליים, נראו כרזות מתסיסות – ולא מימין כפי שהתקשורת אוהבת כל כך להעצים, אלא דווקא משמאל. פרצופו של המועמד ניבט מהכרוזים, מגוחך ומעוות, כשמעליו פתקיות הקוראות לציבור לצאת מהאדישות ולנהור לקלפיות. אם הימין היה מניף כרזות מהסוג הזה – היה חוזר הנרגון של 'די להסתה'.

כדי להיכנס לאווירת הבחירות מכף רגל ועד ראש, צריך היה לחצות את הגשר – ולעבור לריכוזים החרדיים. הרמקולים ברחובות האיצו בזריזים להקדים ולהצביע בעד המועמד החרדי. כרוזים אחרים – הבהירו כי יש לבחור דווקא במועמד שאינו מקרב אנ"ש. ממלחמות היהודים – מרוויחים כרגיל הנכרים.

אם הפסקאות שקראתם בלבלו אתכם לחשוב לרגע שהתיאור האמור הוא מרחובות ירושלים – טעות בידכם. לא בגשר המיתרים עסקינן, אלא בגשר ברוקלין. ניו יורק בשלישי של השבוע שעבר, נראתה כמו ירושלים בשלישי הזה. שלווה יחסית עטפה את הריכוזים החילוניים, בעוד מלחמת אחים שררה ברחובות ברוקלין ומונסי. לא רק בסנאט ובבית הנבחרים בוושינגטון. גם על הסנאט המקומי בניו יורק - שהתחלק עד היום בין רפובליקנים לדמוקרטים באופן שוויוני, עם 31 חברים לכל אחת מהמפלגות - כשהקול המכריע הוא הקול היהודי-אורתודוקסי של הסנאטור ר' שמחה פלדער, התחולל לו מאבק פנים קהילתי. במחוז מונרו נמצא מי שהריץ את המועמד הדמוקרטי ג'ימס סקיפסקי, כאשר מהצד השני הוטחה האשמה - כי החרדים שמריצים את המועמד הדמוקרטי, יגרמו במו ידיהם לשבירת שובר השוויון של הקול היהודי בסנאט.

מירושלים ועד ניו יורק – מלחמות העסקנים החרדים נסבות תמיד סביב אותו ציר של הקצאות ותקציבים. בניו יורק כמו בישראל, המכנה המשותף היחיד הוא ההליכה אחר העז העיוורת, כמו במשל שהשמיע בשעתו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. אצל החרדים בארץ ובחו"ל מדובר תמיד במנהיג רפובליקני - טראמפ בארה"ב, נתניהו בישראל. ההיצמדות העיוורת הזאת למנהיג, טעונה הסבר טראנס-אטלנטי. פה, ושם בארץ ישראל.

חמור לבן

השמועות על תבוסתו של טראמפ היו מוקדמות. האומה האמריקאית, שלא כאחותה הישראלית המזרח תיכונית, אוהבת ויודעת לאזן ולהציב לנשיא מכהן חסמים ובלמים באמצע הקדנציה הראשונה. בהשוואה לשני הנשיאים הדמוקרטיים שקדמו לו - קלינטון ואובמה - טראמפ צלח את בחירות האמצע של הקדנציה הראשונה בצורה טובה יותר. בבית הנבחרים הוא אומנם איבד את הרוב, אך לא התרסק כפי שקיוו הדמוקרטים. בסנאט, הרוב הרפובליקני גדל, מה שאפשר לטראמפ להתבונן על חצי הכוסית המלאה ולהכריז על "הצלחה אדירה".

בשגרירות הישראלית בוושינגטון העריכו באוזנינו עוד לפני הבחירות, כי גם תוצאות רעות לרפובליקנים לא יעיבו על יחסי החוץ עם ישראל, שנכון להיום נקיים מכל עננה. אם יש לנשיא אמריקאי מקום שהוא יכול להתגדר בו ולהתנהל כמעט עצמאית, הרי שזהו תחום יחסי החוץ. כך עשה קלינטון חרף בחירות אמצע שהועידו לו קונגרס וסנאט לעומתיים, כך גם עשה אובמה – שניהם מול נתניהו. אצל נשיא כטראמפ, כל יום מצויץ מחדש ועשוי לטמון בחובו שינוי מגמה, אך לא הבחירות הפנימיות הן אלה שיגרמו לאיש לשנות את טעמו ביחסו לישראל.

בניו יורק הליברלית והשבעה, טראמפ הוא אישיות בלתי רצויה, בעל דימוי גרוע בהרבה מזה שיש לנתניהו במדינת תל אביב. בברוקלין, במונסי ובלייקווד החרדיות לעומת זאת – טראמפ הוא סוג של אליל. אם לא המשיח אז לפחות חמורו, הלבן כמובן.

בעוד היהדות הליברלית מדביקה לו תדמית של מחולל האנטישמיות החדשה, הרי שהיהדות האורתודוקסית – כותרת כתרים לראשו. הצמדת תג אנטישמי לאיש שחתנו, בתו ונכדיו יהודיים – היא שימוש פסול שמחליש את המלחמה באנטישמיים האמיתיים. לכו תשאלו כמה מחברי הכנסת החרדים, שהשימוש לרעה שהם עשו במונח במשך שנים מול עמיתיהם החילוניים – גרם להם לאבד רלוונטיות ולהפוך למגוחכים.

ובאותה נשימה, אי אפשר להתעלם מכך שהנשיא האמריקאי, בניגוד למקבילו הישראלי האלגנטי, הוא התגלמות הוולגריות. איש שיכול להוות דוגמה למוסריות ומשפחתיות – אך מהצד השלילי ולא החיובי. הסגנון הזה, מאפשר לשוליים סהרוריים קיצוניים, לנאו נאציים ודומיהם הגזעניים, להרים ראש ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהחגיגה. טראמפ רחוק מלהיות אנטישמי, אך התנהגותו והתנהלותו נותנות דרור לאנטישמיות הלבנה ומעניקות בעקיפין לגיטימציה לכל השתלחות לשונית באשר היא.

מהפן הזה, מפתיע להיווכח איך החרדים, כמו הרפובליקנים, שמקדשים מוסריות וערכי משפחה, סוגדים לאיש תוך התעלמות עיוורת מסגנונו וממעלליו. התופעה המוזרה הזאת, טעונה הסבר פוליטי-פסיכולוגי. אמריקאי-ישראלי.

ריבונות דתית

כמו האדוקים בדתם מעבר לים (להבדיל, להבדיל) שמוסיפים לתמוך בטראמפ בלי שום חשבון והתחשבנות, למרות האופי הבלתי מרוסן, כך תמיכת החרדים, בארץ ובחו"ל – היא למעשה תנועת התגוננות אוטומטית אחרי קדנציה כפולה של אובמה שפיו הפיק מרגליות (מוברחות).

התמיכה העממית בטראמפ באה כרפלקס של התנגדות לכל מה שמסמלת מורשת אובמה, בעיניים חרדיות. במישור הזה, הנשיא האמריקאי סיפק את הסחורה כבר בביקורו הראשון בישראל תכף עם בחירתו, כשהבהיר מלכתחילה, בניגוד לפרסומים רפורמיים זרים, כי יקפיד לשמור על מנהג המקום האורתודוקסי, בהגיעו לכותל המערבי.

בשעתו נכתב כאן איך תמונתו של טראמפ חבוש הכיפה השחורה המגיע לכותל המערבי, בעוד בתו שוהה מעבר למחיצה ומכבדת את מנהג המקום, הוכיחה לחרדים כי התמיכה המגזרית מקיר לקיר והשמחה שפרצה עם בחירתו – היו מהחינגות המוצדקות בתולדות ישראל.

הצהרה על ריבונותנו הדתית בכותל נשמעה מפיו של טראמפ הרבה לפני ההצהרה על הריבונות המדינית בירושלים. אחרי קדנציה אולטרה ליברלית של אובמה, בא טראמפ והכיר הלכה למעשה – בריבונות האורתודוקסית בירושלים. מתווה הכותל של טראמפ, מיושם מאז בחירתו גם בקואליציה הישראלית. נתניהו שנזקק לחסדי הרפורמים והקונסרבטיביים בתקופת אובמה, מביט עליהם כיום כמו על גבירים שירדו מנכסיהם ושוב אינם יכולים להטיסו במטוסיהם הפרטיים, להזמינו למסעדות יוקרה ולהנעים לו את האווירה בעשן כחלחל של סיגר. טראמפ רואה בהם את גדולי אויביו ולפיכך גם עבור נתניהו הם הפכו מנכס לנטל.

המסר שטראמפ משדר מיום בחירתו, הוא ההיפך הגמור מהאווירה שיצר הנשיא הקודם, כשלעיני הנשיא הישראלי, העלה על במת הבית הלבן רבה רפורמית שהדליקה נרות ושיבשה את ברכת 'שעשה ניסים' המסורתית. השגריר של אובמה, דני שפירו, סיפר לי בשעתו שרעייתו הייתה מראשונות נשות הכותל. השגריר של טראמפ, דיוויד פרידמן, הוא אורתודוקסי שחרד לקדושת ירושלים יותר מכמה נציגים חרדיים בעירייה. סביבתו של טראמפ, בניגוד לסביבתו של אובמה, נקייה מיהודים ליברליים. החרדים במובן הזה, חשים כצדיקים שמלאכתם נעשית על ידי בלדרים – וכפי שלמדנו השבוע, בכגון דא, אין מדקדקים בגולמיות אבני החן, לכאורה.

טורו של עו"ד אבי בלום מתפרסם הבוקר ברשת 'קו עיתונות'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!