"זריקות כואבות" • הזוג החרדי שכמעט נשבר לרסיסים
זוג כבר לא כל כך צעיר חולם שנים ארוכות על תינוק שלא מגיע. שניה לפני הנפילה הגדולה, הם מגלים שמה שיחזק אותם זו האמונה והתמיכה הזוגית, עם או בלי ילדים
- פארלי מורגנשטרן
- י"ט אלול התשע"ח
"בזמן שכולם ספרו את הימים עד לסיומה של החופשה הגדולה והאפשרות שהילדים יחזרו סוף סוף למוסדות הלימוד, אני ספרתי את הימים עד לתשובה החיובית או השלילית. בזמן שכולן בילו בגינה מתחת לחלוני, מתלוננות על עוד יום מעייף עם הילדים, אני ישבתי מתחת לחלון בוכה מעוד דקירה, עוד הורמון ועוד ניסיון של גופי שכבר מסרב לשתף פעולה".
את המונולוג הזה של נעמה שמעתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה. היא מרשימה, גבוהה ומטופחת אבל אני הכרתי אותה שבורה ומאוכזבת אחרי עוד טיפול מתיש ומפרך.
יחד עם בעלה יוסי, הם הגיעו אלי, נשואים כבר 12 שנים ומצפים ומייחלים לתינוק. יצור כל כך קטן שמגלם כל כך הרבה.
חיפשתי מילים לנחם את שני האנשים שישבו מולי, מילים שיתאימו לכאב הגדול שמילא את החדר כולו, אבל לא מצאתי.
"יוסי כבר מיואש, אמרה לי נעמה בכאב, "הוא השלים עם העובדה שילדים כבר לא יהיו לו, והוא מבקש ממני שוב ושוב 'די, בואי נפסיק להילחם בטבע', אבל אותי זה מדכא. גומר אותי שאני לבד מול רופאים, לחץ, בדיקות וטיפולים אבל בעיקר מול המון כאב והמון רחמים.
אבל לא בא לי להתייאש. לא מתאים לי להרים ידיים, לא עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים של טיפולים, אחרי כל כך הרבה זריקות ואחרי כל כך הרבה מחטים. אני רוצה להיות אמא. נקודה. טופלתי בארץ וטופלתי בחו"ל, אין טיפול שלא עשיתי, ואין בדיקה שלא עברתי והאמת שאני מפחדת שהיאוש יכנס אלי.
הניסיון הזה מגיע יחד עם המבטים, עם הרחמים, ועם העיניים שלא מפסיקות להסתכל עלינו. הימים שעוברים גורמים לי ולבעלי רצון להישאר בבית ולא לצאת עד שתבוא סוף סוף הבשורה המשמחת.
אחיי ואחיותיי מרגישים לא נעים עם כל תינוק שנולד במשפחה. המצב נהיה קשה מיום ליום, השאלות והעצות לא מפסיקות, לפעמים אני מבקשת מאלוקים שיעשה אותי חירשת ועיוורת כי אני כבר לא מסוגלת לראות את המבטים שלהם ולשמוע את ההתנצלויות שלהם על הילדים האישיים שלהם, כאילו שהם גנבו לי משהו.
הכאב שיש לי הוא כמו אבן בתוך הלב. אני שונאת את עצמי את שומעת? שונאת. איזו אישה אני אם אני לא מצליחה ללדת? איך אני יכולה לאהוב את עצמי למרות המציאות הקשה שלי? איך אפשר להיות שמחים כשהנפש פצועה והגוף מלא חורים של מחטים?"
נעמה סיימה לדבר, יוסי הביט בה בחוסר אונים והשקט בקליניקה נשמע למרחקים. זה היה שקט של כאב וייאוש.
הסתכלתי על הזוג המקסים ויחד החלטנו לחזור יחד במנהרת הזמן אל הימים שבהם הכל היה ורוד ומושלם, לימים שבהם לא הייתה דאגה ולא היה חשש, רק תקווה וציפיה.
אז יוסי סיפר על הבחורה השמחה שהפכה עם השנים למרירה ועצבנית. הוא הוסיף, קצת בחשש, שלא כיף לו להגיע לבית מידי יום ולראות את הפנים האבלות של אשתו. יוסי דיבר גם על המריבות והוויכוחים שלא נגמרים ושלא היו בתחילת הדרך, על הימים של פעם, אלה הרגועים והשלווים.
נעמה הקשיבה ליוסי ובכתה. היא הבינה את הכאב של בעלה, הצדיקה אותו ואמרה כי היא לא מצליחה לשלוט ברמות העצב והכאב שיש לה בגוף ובנפש.
במשך עשר פגישות דיברנו על הציפיות הזוגיות שיש לכל אחד מבני הזוג, הדגשנו שבכדי ליצור זוגיות נכונה למרות הפערים, החובה הראשונית היא שיתוף פעולה הדדי וניסיון לראות ולהבין את האחר.
הצעתי ליוסי ולנעמה לשחק ב"כאילו". כאילו יש להם שלושה ילדים, כאילו הם עמוסים ועסוקים. הזוג החליט לשתף פעולה והתוצאות היו מדהימות. הצלחנו להבין שגם כשיש ילדים קטנים וגם כשאין, הבסיס הוא אהבה, נתינה והבנה הדדית. רק כך אפשר לתחזק בית.
דיברנו גם על האמונה, שמי שנותן לה מקום בחייו, מוצא שהכל הופך לקל יותר, כיוון שיודעים שלהכל יש מטרה וכיוון ובמקביל נתנו זמן לכאב הזוגי. הבהרנו שהמילה ייאוש יוצאת מהבית ואל הבית תיכנס תינוקת קטנה בשם אמונה - תינוקת דמיונית שתפקידה לתת לזוג כוחות לעמוד בקשיים.
הפגישות עם הזוג היו טעונות מצד אחד אבל מפגישה לפגישה הרגשתי איך הן מתמלאות באמונה ובתקווה. במקביל נפגשתי גם עם נעמה לפגישות העצמה שהפכו אותה לאישה חדשה, אוהבת ומקבלת את עצמה. היא הפנימה שלכל אחד יש ניסיון והניסיון שלה מותאם בדיוק לכוחות הטמונים בה ולכן היא צריכה בעיקר להרפות ולהתפלל לקבל את משאלתה.
הזוג המדהים שה עבודה זוגית מכל הלב עם המון רצון ואמונה וכולי תפילה שעוד השנה הם יזכו לחבוק ילד קטן, בדיוק כמו בחלומות.
גם יוסי ונעמה בחרו "לחיות מחדש"