האם החרדית נדהמה לגלות מי התעלל בבנותיה

את רבקה פגשתי בשעות בוקר מוקדמת. היא עובדת מסביב לשעון כדי לפרנס את בנותיה בכבוד ולכן ביקשה להיפגש בשעה לא רגילה בפארק הקרוב לביתה. כששמעתי בקצרה את הסיפור הסכמתי באופן מיידי לבקשתה וכך באחד הימים בשבועות האחרונים מצאנו את עצמנו יושבות על הספסל בגינה כשהרחוב עוד שקט, האוויר עוד נקי והציפורים עוד מצייצות. ההרגשה הפסטורלית שיצרה האווירה שסביבנו התחלפה באופן מיידי ברגע שרבקה החלה לשאת את המונולוג שלה:

"הייתי נשואה לאדם חולה שפגע בבנותי מידי יום", היא ירתה את משפט הפתיחה. "בעלי, האדם שבחרתי לחיות לצדו ולהקים איתו משפחה, הוא זה שגמר לבנותי את הנפש והגוף. לא חשדתי ולא חלמתי בחלום הכי שחור שלי שאבא מסוגל לגעת בבנותיו, לא דימינתי שאבא של בנותיי יהיה הסיוט הכי גדול של חייהן.

התחתנו בסוף גיל העשרה, שנינו מבתים מעולים וחשובים והכל היה מושלם. לכאורה, אני והוא היינו הזוג המושלם, ענבי הגפן בענבי הגפן. מעולם לא חשדתי או חששתי מבעלי. היום אני יודעת שהיו לא מעט נורות אדומות בבית אבל אני הייתי תמימה ולא ראיתי כלום.

לפני כשנה הכל התפוצץ לי בפנים. נקראתי לשיחה אצל מנהלת בית הספר בו לומדת הבת שלי.לתומי חשבתי שזו עוד פגישה של נחת כי אני יודעת שהבת שלי היא תלמידה חרוצה, לא מפריעה ובעלת כוחות חיוביים, מהסוג שההורים והמורים מעריכים.

המנהלת הסתכלה לתוך העיניים שלי ובשקט בשקט אמרה לי את המשפטים שנשמעו לי כמו צעקה אחת גדולה.

'את יודעת מיהו בעלך?' היא שאלה, 'כן', עניתי בתמימות, 'אבא מקסים, חם, אוהב ותומך'. המנהלת שאלה אותי בשנית ואני עניתי את אותה התשובה. כשהיא שאלה בפעם השלישית הבנתי שהיא מנסה לרמוז למשהו. אני התרגזתי לרגע ושאלתי אותה אם יש משהו שאני צריכה לדעת.

ואז היא אמרה לי את המשפט ששינה את חיי. 'הבת שלך אמרה לפסיכולוגית בית הספר שהיא עוברת התעללות יומיומית על ידי אביה'.

החדר הסתובב סביבי ואני הרגשתי סחרחורת נוראית. 'מה?' צרחתי בקול, 'בעלי מתעלל בה? זה לא הגיוני! הוא אדם אדם טוב, מטפל בבנות ודואג להן, איך זה הגיוני?' שאלתי את המנהלת.

המנהלת כנראה צפתה את התגובה שלי. היא הגישה לי כוס מים וברוגע הראתה לי את הנתונים שהצביעו מעבר לכל ספק כי הבת שלי אמרה אמת ואני הרגשתי שאני לפני התקף לב. פתאום צפו לי המון שאלות. ביקשתי לבדוק מקרוב את העניין וסירבתי להאמין.

כשהגעתי הביתה לא יכולתי להסתכל עליו. חיכיתי לרגע שאראה משהו שירמוז לי על מה שתרחש והרגע הזה הגיע. הבת הגדולה שלי ביקשה שאשן איתה בלילה, היא טענה שהיא מפחדת לישון לבד. אני ניצלתי את הבקשה ושאלתי אותה מה קרה. היא פרצה בבכי שלא היה ניתן לעצור ואמרה לי 'אמא, אבא לא מרשה לי לספר לך כלום'. אני הרגשתי את עולמי קורס בבת אחת ובאותו היום לקחתי את הבנות לתחנת המשטרה להגיש תלונה אצל חוקר ילדים מומחה.

חיי נעצרו מאז. למזלי הסיוט ששמו בעלי הודה בהכל, נתן לי גט, הורשע והיום הוא יושב בכלא. זה אמיתי, היו עליו כתבות והסיפור מוכר. החיים שלי אינם חיים מאז שהסיפור נודע לי. אני מרגישה אמא רעה, שואלת את עצמי שוב ושוב איפה הייתי, איך לא ראיתי ולמה התעלמתי מהנורות האדומות

אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להסתכל לבנות שלי בעיניים. אני לא יכולה לסבול את המחשבה על הסיוט שעברו, זה מקשה עלי פיזית לנשום. בחודשים האחרונים אני מנסה לתפקד ולא כל כך מצליחה. אני מרגישה קצת כמו רובוט בתקן אמא.

איך מתמודדים? איך מנקים רגשות אשמה? האם זה בכלל אפשרי?"

המונולוג של רבקה הסתיים והיא בכתה בכי קורע לב. הדמעות חנקו את עיניי ואני בכיתי איתה. התרגשתי מהפתיחות של רבקה, מהאומץ לפוצץ את הפצע המלא מוגלה ולטפל בה בכזו גבורה. הבטחתי לה שהרצון שלה לטפל בעצמה ובבנות זה המקסימום שהיא, כאמא, יכולה לעשות כי לבכות על העבר ולחיות תחת האשמה לא יוביל אותה ואותן קדימה, אלה יכניסו אותה לייאוש ושנאה עצמית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!