הצילני מ'מנהל רע' ומ'משגיח רע' • מסמך נוקב ומטלטל במיוחד

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים. וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע. מִיֵּצֶר רָע. מֵחָבֵר רָע. מִשָּׁכֵן רָע. מִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע. וּמִלָּשׁון הָרָע. מִדִּין קָשֶׁה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶן בְּרִית. וּבֵין שֶׁאֵינו בֶן בְּרִית:

את נוסח 'יהי רצון' זה תיקנו חז"ל בברכות השחר שבתפילת שחרית. בטוחני שאילו היה בזמן חז"ל סדר הישיבות והחיידרים כבזמנינו, הם היו מוסיפים לתפילת "הצילנו" את צמד המילים מ'מנהל רע' ו'משגיח רע'... ככה.

המקרה דלהלן ממחיש את רוע לבבם ואת הקרירות לתלמידים מצד מנהל גשמי, שבמחי יד פסל ילד קטן, תשב"ר, עוד טרם טעם את טעם הדבש המרוח על לוח א' ב', ועל הדרך בגד בחברות רבת השנים.

למיודענו בעל המעשה כבר שנים רבות חברות קרובה עם רבי לייזער - ה'מנהל גשמי' של התלמוד תורה. הם משתתפים קבוע בשיעור 'הדף היומי' לבעלי בתים, מתפללים באותו בית כנסת ואפילו חולקים יחד את אותו ספסל. מה שאומר כי הם מאוד קרובים, החברות שלהם מתבטאת לא רק בבית מדרש, המנהל ומיודעינו חברים בלב ונפש ומתייעצים ביניהם על כל דבר - קטן כגדול. לא סוגרים עסק טרם שמעו חוות דעת של הצד השני, וכמובן שהם משתתפים זה בשמחות של זה.

ובכן, מיודענו זה והמנהל אף מחוברים בקבוצת וואטסאפ ה'מסונן' של ה'חבר'ה בשטיבל, ומתעדכנים על זמני השיעור היומי ובחדשות המגזר והחצר, ומפעם לפעם אף יוצאים להתרענן מטרדת היום. לייזער, המנהל, לא חושש ממיודענו וכן להפך (כי לצורך פרנסה הם "קא צריכא ליה" והאמון ביניהם הוא מעל הכל).

וראה זה פלא: גם זה קרה, אומר לנו מיודענו בעל המעשה, עליו לא האמנתי!. ילדיי הגדולים מתחנכים באותו חיידר שם רבי לייזער ידידי - "הכל יכול", על פיו יישק ונחתם כמעט כל דבר. לקראת השנה חדשה הגעתי למשרד הת''ת לרשום את בני הפעוט כדי להכניסו לגן ילדים, והופס - ללא הודעה מוקדמת, מודיע לי המזכיר: אתה לא מאושר! בנך לא התקבל! ובמעמד זה הוא מוסר לי מכתב, ועל החתום כבוד הרב לייזער, מנהל גשמי (חברי הקרוב (לשעבר), בום! הלם אחזני... מסתכל לימיני אני ולשמאלי, בודק את עצמי אם אני לא הוזה וכי אין זה חלום!!.

ברוב זעם נכנסתי למשרד של המנהל ושאלתי אותו לפשר הדבר, וכי בטח נפלה פה טעות?! הרי אפילו לא דרשו ממני למלא שאלונים, אז על סמך מה נפסלתי?? ועוד אתה חתום על המכתב?? אני שואל - זועק לעבר חברי הקרוב לייזער, ואז הוא עונה לי בשיא הקרירות: תעשה לי טובה תשאיר את החברות מחוץ לתחום העבודה, אני יכול לשוחח איתך על הא ועל דא, אבל בעניינים של החיידר - לא פה, זה מקום עבודה שלי! תוך שהפטיר בציניות: איך אומרים ביידיש? "מיט חברים עסט מען קיגל" (עם חברים אוכלים קוגל).

לפעמים קורה שהמנהל הוא החבר הכי טוב שלך - שאר בשרך - דם מדמך ממש, אבל כאשר מגיע הרגע האמת ואתה צריך אותו, יהפוך הכושי עורו והוא ימכור אותך ואת כל חברותכם רבת השנים בעבור נזיד עדשים, ויהיה הוא זה שיעמוד בראש התור לשתות את דמך בקש טיפין טיפין עד שיראה אותך נופל וגוסס למות, כל זה בעד בצע כסף שנעטף כ"פארנוסע" או תאוות הכבוד. וע"ז כבר נאמר במשנה בפרקי אבות 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם', אנשים הולכים לבלתי אנושיים...

יש אינספור סיפורי 'סלקציה' בישיבות, בתתי"ם, בסמינרים. אפליות על רקע גזעני, על רקע קיצוניות ומחלוקת ועוד, כאשר אין שום הצדקה בשום מקרה! בחרתי להעלות את הסיפור הבא משום שמדובר במסמך מזעזע ומטלטל. במקרה זה יש הכל. חוסר רגישות, חוסר אחריות, והרבה אכזריות ורוע לב.

דמעות זלגו מעיניי כששמעתי בפעם הראשונה, לבי יצא ורחמיי נכמרו אל ההורה שעמד מולי. נשארתי חסר מילים. חשבתי באותו רגע איפה הוא היה אז כשזה קרה, אם רק היה בא ושופך את ליבו בשעת מעשה, אין ספק שהייתי פונה לרשויות ולגורמים הרלוונטיים.

פרטי המקרה: הורה ל'ילד מיוחד' עם בעיה בריאותית מולדת, קיבל החלטה בהמלצת מומחים מקצועיים לשיקום הילד שלאחר התייצבות מצבו הרפואי הגיע הזמן להכניס את בנו ל'חיידר', שם מתחנכים יתר בני משפחתו.

במשרד הת"ת, שם מתייצבים ההורים, ובהתרגשות ודמעות של אושר הם ממלאים את השאלונים וטפסי פרטי הילד ותנאי הת"ת כנדרש, ומחזירים למשרד בציפייה שבנו המיוחד שכ''כ הרבה לילות עבר עליו בבתי חולים - ימים ולילות, שבועות וחודשים של כאב וייסורים, ועתה בחסדי ה׳ הוא יוכל סוף סוף לטעום טעם חיידר כבני גילו. כך קיוו ההורים, ובצדק.

בינתיים בבית ה'ילד המיוחד' - והוריו יושבים ומצפים - לרגע המיוחל. והילד כבר מדמיין "מתי אזכה גם אני כשאר אחיי וקרוביי ללכת ל'חיידר' ולחזור עם טנדר כשדפי פרשת השבוע בידי?". "מתי אוכל לשמוע את המלמד מספר על הפרשה ולשחק עם ילדים אמתיים ולא רופאים ואחיות ולשחק בחדר משחקים?" כל שעה עגולה הוא שואל את אבא: "המנהל כבר החזיר תשובה, מתי הולכים לחיידר??".

המנהל הרוחני, שצריך להיות קשוב ורגיש ללב של ילד, הנו אטום ולא מבין את כל זה. וכך הווה: יום בהיר אחד, מספר האבא, אני יושב עם בני בבית, בודקים את הדואר - אולי הגיע איזה מכתב שפספסנו, ומחכים לתשובה של המנהל בתקווה שתהיה חיובית, ולפתע לשמחתי (או שלא) אני מקבל טלפון מהמנהל ובפיו הזמנה לפגישה דחופה. "יש לי בשורה בעניין בנך", הוא אומר לי.

"אני נכנס לפגישה", מתאר לי ההורה, "עשרות ספרים פתוחים לפניו – ספרי מוסר גמרא, חומש, וכו' נראה שחשב המנהל שזה מה שישנה את הדעה שלי לגביו, וכך הוא גוזר חיים רוחניים של ילדים".

'הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו'. לאחר לימוד קטע מוסר קצר הוא ניגש מיד לשלב המעשי ומודיע לי ש"היות ונודע שבנך נחשף בעת אשפוזו ל'טאבלט' ולכן אין לו מקום ב'חיידר' שלנו".

ההורה, ניסה להסביר את המצב ואת עברו הרפואי בזמן האשפוז, וכי בכדי להקל על הטיפולים הביאו לו מטעם בית החולים וארגונים שונים טאבלט מיוחד - המתאים לילד חרדי, אך למרבה הצער דברי ההורה נפלו על אוזניים ערלות ואטומות, והילד שכל כך התרגש שכבר יוכל להיכנס ל'חיידר' רגיל כשאר הילדים - נשאר בבית כשהוא בוכה בדד ועזוב לתקופה של כמעט שלשה חודשים. וצער ה'ילד המיוחד' בלתי ניתן לתיאור, כמו גם הצער של הוריו.

כל זה בגלל אטימות לב, וחוסר רגישות של ההנהלה רוחנית - שבמקום לחשוב על טובת וחינוך הילדים, חושבים רק על מקומם ו"על הכסא לא ישב זר" שלהם, ולצורך זה יקריבו נפשות תמימות בדרך - כשבראש מעיינם "רק הכיסא אגדל ממך", כי אם הוא 'פרומער' כזה, אז בוודאי הוא ראוי לחנך את צעירי צאן, וכל השאר ישלחו לעזאזל...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!