"לא מצאתי עצמי בתוך החסידות הגדולה הזו"
בני נוער רבים מרגישים תלישות וחוסר קשר, בתוך הקהילה או המוסד בו הם לומדים. מרדכי רוט בטורו השבועי המרתק מספר על התופעה ומסביר כיצד ניתן להתמודד איתה בהצלחה
לפני מספר חודשים ישבו אצלי זוג הורים וכך סיפרו לי: "בננו הבכור בן ה-17, תמיד היה לנו ממנו רק נחת, אנחנו היינו הורים מקסימים והוא היה ילד מקסים. קיבלנו רק שבחים ממנו תמיד, כשהיה ב'חיידר' קיבלנו מהמורים וכשהיה בישיבה קיבלנו מכל אנשי הצוות".
ההורים מגוללים כיצד זה התחיל: "לא שמענו עליו אף תלונה. הוא היה בחור מושלם וגם אם רצינו להעביר עליו איזו ביקורת - לא היה לנו על מה. הכל היה טוב ומושלם עד לפני כשנה, אז הוא החל אט אט לקום מאוחר, להחסיר מסדרי הישיבה ופחות להקפיד על תפילות. ניסינו לדבר אתו אבל לא הועיל שום דבר, המצב רק נהיה גרוע יותר ויותר".
המצב רק הלך והחמיר. "הוזמנו מספר פעמים על ידי הנהלת הישיבה כדי להזהיר אותנו על המצב של בננו - שאם הוא לא ישתנה הוא יסולק מהישיבה ושנה הבאה הוא לא יוכל להמשיך להיות בה. החלטנו לעצמנו, יהיה מה שיהיה, אנחנו לעולם לא נעזוב את הבן שלנו. באיזה מצב שהוא יהיה".
במהלך השיחה טענו ההורים: "להיות הורים זה לא רק כשקל אתו, כשהילד עושה בדיוק מה שאתה חולם ורוצה... ואם הוא לא עושה בדיוק מה שאתה רוצה אתה זורק אותו... להיות הורה זה להיות אתו תמיד".
ההורים מספרים לי כי "לאט לאט הבן שלנו נפתח לפנינו והוא החל לספר שהוא יותר לא רוצה ללמוד בישיבה. נמאס לו להיות קשור לחסידות אליה אנחנו משתייכים. אני לא מרגיש שייך ומחובר, הוא אמר, לא לחסידות שאתם נמצאים בה ולא לאדמו"ר שלה. ממש לכלום".
"דמענו מכאב וליבנו התפלץ בקרבנו, אך חיבקנו אותו בחום והבנו שמשהו עובר עליו. הגיעו אלינו שמועות מאנשים מהחסידות שלנו שהוא הכיר בחורים בגילו, חברים לא הכי טובים, והוא מסתובב אתם בלילות".
ההורים ממשיכים ומספרים לי בכאב: "אתה יכול לחנך את הילדים בצורה הכי טובה והכי בריאה. אבל חברים לא טובים יכול להרוס עבודה והשקעה של שנים. אנחנו נמצאים עם הבן שלנו בפרשת דרכים מאוד גורלית, ניסינו הכל כדי להציל אותו, נשמח שתדבר אתו".
הבחור נכנס אלי, היו לו שתי פאות ארוכות, כובע סאמעט חסידי לראשו. פניו שידרו שהוא נמצא במצוקה. ישבתי עם הבחור ודיברנו. הוא סיפר לי על הוריו המקסימים שאוהבים אותו, ואז המשיך: "אנחנו חסידים בחסידות מאוד גדולה. אך אף פעם לא מצאתי את עצמי בתוך כל החסידות הגדולה הזו, תמיד חיפשתי קשר אישי עם האדמו"ר, אבל מאוד קשה להגיע אליו ולדבר אתו. חיפשתי רב, אדמו"ר או משפיע שיהיה לו אכפת ממני. שאהיה אתו בקשר, שאוכל לשאול אותו כל מה שאני רוצה".
הבחור משתף אותי: "הייתי מאוד זקוק לזה, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד. הייתי תמיד ילד טוב ובחור טוב. הלכתי בתלם, אך הרגשתי שאני לא שייך ולא קשור. הרגשתי בודד בתוך קהל של אלפי איש בחסידות. רציתי וחיפשתי אדמו"ר שישאל עלי, שיהיה לי אתו קשר שאוכל לפחות פעם בשבוע לדבר איתו, שאדע שהוא חושב עלי. לא רציתי קופת חולים. אך לאדמו"ר שלנו מאוד קשה להגיע ולדבר אתו. לא תמיד אהבתי כל כך ללמוד ומה שתמיד למדתי והתנהגתי טוב היה רק בשביל לשמח את הוריי הטובים כל כך. אני לא מאשים אותו, יש לו אלפי חסידים, איך יש לו זמן להתייחס לכולם? זה פשוט לא אופציה כנראה".
"כך הכל המשיך עד שלפני כשנה פגשתי חברים. אולי הוריי יגידו שהם בחורים לא טובים. אבל לא יעזור לאף אחד כלום, אצל אותם חברים הרגשתי שייך, קשור, שאני שווה משהו. שוב לא הרגשתי בודד. מה שאני מחזיק את עצמי עד עכשיו לא ליפול לגמרי, זה רק בגלל ההורים הטובים שלי, בלעדיהם הייתי כבר מזמן עוזב את הכל".
"ואתה חושב שמישהו בחסידות כזו גדולה יכול לשים לב אלי? אף אחד לא הסתכל עלי למרות שהתחלתי לזגזג", מספר הבחור, "לא אשקר לך, נחשפתי בשנה האחרונה להמון דברים שיצא לי בגללם החשק ללמוד ולהיות בישיבה. אז נכון, אני מאמין בהשם, אך לא מתאים לי להיות בישיבה ובפרט בחסידות שאנחנו משתייכים אליה".
הייתה לי עם הבחור שיחה מאוד רצינית, ובסייעתא דשמיא דברים התחילו לזוז כבר בפגישה הראשונה.
דיברתי עם הוריו לאחר הפגישה ואמרתי להם 'אם אתם רוצים להציל את הבן שלכם, תשלחו אותו לאדמו"ר מסוים שאגיד לכם. שם הוא ירגיש קשור ומחובר. אם לבן שלכם הייתה הרגשה שהוא מחובר למשהו, לאדמו"ר, למשפיע, לרב, יהיה לו יותר כוח להתמודד עם מה שהוא עובר'.
אנשים בעולם צריכים להרגיש קשורים, שייכים לאיזשהו מקום ושאכפת לאנשים מהם. הם צריכים אדמו"ר או משפיע או רב שירגישו שהם יכולים להיות אתו בקשר ושאכפת לו מהם, שהוא נותן להם הרגשה שהם שווים, שהם משהו בעולם הזה.
אני באופן אישי שולח לכל מיני. עשרות אדמו"רים משפיעים ורבנים שיש להם את הזמן להתייחס לנוער, שמצילים הרבה בני נוער בכך שהם נותנים להם הרגשה שכל כך הייתה חסרה להם.
אתם יודעים מה הכוח שלהם? יש להם כוח אחד, הם הצליחו לתת לאותם בני נוער שהיו בין השיטין הרגשה שהם שייכים למשהו, שיש רב שאכפת לו מהם, שהם חשובים ורצויים. אחרי שזה קיים פתאום מתברר שאין להם שום בעיה עם רוחניות.
ואותם בני נוער זה מה שכל כך חסר להם, בין אם הם לא קיבלו את ההרגשה של השייכות מההורים שלהם ובין אם בישיבות שהם למדו או בחסידות או בקהילה שבה הם נמצאים. אותם אדמו"רים, רבנים ומשפיעים 'קטנים' (שהם בעצם גדולים) - מעניקים להם את זה.
כל אדם בעולם, יהיה אשר יהיה, זקוק כמו למים להרגשה שחושבים עליו ואכפת ממנו ושהוא שייך לאיזשהו מקום, אז קל וחומר בני נוער שזה זמן ההתבגרות שלהם והם זקוקים לזה הרבה יותר מאשר מים לשתות.
אתן מספר דוגמאות, שמות של רבנים אדמו"רים ומשפיעים שמצילים אלפי נפשות. אתם יודעים כמה בחורים בני נוער הציל הרב גמליאל רבינוביץ או הרב יואל ראטה מניו יורק, או האדמו"ר מסאסוב או הרב דוד שטיינהרטר? אני מכיר באופן אישי עשרות שהם הצילו.
אני לא אומר שכל בחור צריך את זה באותה רמה, יש בחורים שיכולים להסתדר בחסידות גדולה, אך המון בני נוער מרגישים אבודים, ואני יכול להגיד בבירור שרוב בני נוער הנושר, אם הם היו מרגישים קשורים ושתומכים בהם - לא היו מגיעים לאיפה שהגיעו.
אותו בחור שהגיע אליי, ההורים שלו שלחו אותו לאדמו"ר שהמלצתי וברוך השם הוא החל לחזור לעצמו, היה לו קשה עדיין להישאר בישיבה שהוא למד בה, אז הוא עזב את הישיבה שלו ועבר לישיבה חסידית עם פחות לחץ, אבל זה בטוח שאותו אדמו"ר הציל את ה'יידישקייט' שלו, הוא רק עשה משהו אחד ובזה הוא הציל אותו, הוא רק נתן לו את ההרגשה שהוא כל כך היה צריך אותה. שייכות.
אז הורים יקרים, הכי חשוב לפני הכל שתתנו לילדיכם הרגשה של שייכות. עם זאת, תבדקו תמיד האם ילדכם מרגיש קשור ומחובר לקהילה, לרב, למשפיע, לאדמו"ר, לישיבה שהוא נמצא בה. ואם אתם רואים שהוא לא מחובר תדאגו שהוא כן יתחבר, גם אם במחיר שהוא יעבור קהילה, ישיבה, אדמו"ר, רב או משפיע.
הרגשה של שייכות וקשר זה אחד הדברים החשובים שישפיעו על הרוחניות של הנער והעתיד שלו תלוי בזה. גם אם יהיה לו קשה בחיים והוא יתמודד אם הוא ירגיש קשור ושייך הוא לעולם לא יעזוב את הקן, אלא אם הוא ירגיש שהקן שהוא נמצא בו הוא לא מספיק חמים וטוב.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות