אם החרדים לא ישכילו להירגע - נתניהו יאמץ שוב את יאיר לפיד

משתלטים, נמאסתם

"אבן מאסו הבונים", אמר נתניהו על האבן שהשתחררה ונפלה בקול רעש גדול ברחבת 'עזרת ישראל'. האב הגאה לסגן חתן התנ"ך, שלא שוכח להזכיר זאת מדי שנה בחידון בו הוא משתתף כראש-הממשלה, שלף את הפסוק כבקיא ורגיל. הלוואי על כמה מח"כינו הצעירים, בקיאות שכזאת בספר הספרים.

נתניהו חובב התנ"ך, שחידש במעונו את שיעורי החוג המתוקשר, מכיר פסוק או שניים ויודע גם לשלוף ציטוטים מהמקורות, אבל את הפסוק הספציפי הזה הוא מכיר משינון יתר בתקופה האחרונה. את השורש "מאס" עם הזכרים תנ"כיים, הוא הפנה ובצדק יותר מפעם אחת כלפי השותפים החרדים בחודשים האחרונים.

לצלילי האבנים המתגלגלות אי אפשר לומר שהמנצח נתניהו זייף באיזשהו תו בקונצרט קיום ההבטחות. ביבי נצמד לספר התווים עליו חתמו כל חברי המקהלה הקואליציונית לפני למעלה משלוש שנים מה שאי אפשר לומר על יתר השותפים.

על נתניהו של הקדנציה הזאת אי אפשר לומר מילה רעה, בכל הנוגע לעמידתו במילה. החברים החרדים שהוציאו לביבי את הנשמה אך לבסוף תמכו בחקיקת חוק הלאום – הסבירו בכל מקום, וגם כאן בשבוע שעבר, שלא הייתה להם ברירה. אחרי שנתניהו מילא את כל התחייבויותיו, הם לא יכלו שלא למלא את חלקם בהסכם הקואליציוני ולקיים את התחייבותם ההדדית, לתמוך בחוק היסוד.

תפארתם של ראשי הממשלה מתנועת הליכוד שירשו את מנחם בגין המנוח, מעולם לא הייתה בקיום הבטחותיהם. שמיר המנוח זכור לחברים החרדים כמי שהציע לתלות את ההבטחות על הקיר. ההערכה של החרדים בקדנציה הנוכחית הייתה שנתניהו ישמור על רוח הליכוד, ולמרות שיקבלו בסופו של יום את מבוקשם, הרי שבדרך הם יצטרכו להיאבק על כל סעיף, להילחם על כל הבטחה.

במובן הזה, ביבי הפתיע לטובה. מחקיקת התיקון לחוק הגיוס בראשית הקדנציה, עבור לתקנות מוסדות הפטור וכלה בהשבת כספי הישיבות מלא-מלא, נתניהו מילא את התחייבויותיו מבלי להעביר את השותפים החרדים דרך חתחתים.

ביבי אינו ראש הממשלה הראשון שמספק סחורה, אך בקדנציה הנוכחית הוא הפך לכזה שעושה זאת ביד רחבה. קודמו אולמרט, שהעביר את חוק הישיבות הקטנות ואת הארכת חוק טל – זכור גם כן כמי שהבטחותיו התקיימו, אלא שאולמרט כראש ממשלה, כמו אולמרט בקדנציה השנייה שלו כראש עירייה, עשה זאת רק אחרי שהכניס אינספור עיזים לדיר. אריאל אטיאס זוכר עד היום, כמה דם רע ויזע היה עליו להגיר כדי לגרום לכך שאולמרט יורה לשר האוצר רוני בר-און לתקצב את הישיבות בהתאם להסכם הקואליציוני. עד שאולמרט לא נקרא לביתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וחטף בתוך החדר מקלחת קרה עם איום מרומז לפרישה מהממשלה – דבר לא קרה.

והנה, דווקא בקדנציית הכסף שבמהלכה נתניהו מפתיע ומקיים כמעט ללא קרבות מיותרים, את התחייבויותיו אחת לאחת – החרדים הם אלה שלא מפסיקים להכניס עיזים. עדרים שלמים. ביבי, שהכיל את הסיטואציה במשך תקופה ארוכה, וקיווה כי התייצבות ההנהגה החרדית תביא לבסוף להחזרת היציבות ליושנה, מרגיש בחודשים האחרונים שמה שהיה, לא יהיה עוד. האחדות החרדית, היא היסטוריה שכנראה לא תחזור על עצמה בתקופה הקרובה. לעדר הזה, אין מנהיג.

"נמאס לי", הוא אמר - כך לדברי הבכיר החרדי, "נמאס לי מזה שכל דבר שסוגרים איתכם בחדר, נפתח מחדש ברגע שזה מגיע לתקשורת, נמאס לי מזה שמהשותפים הכי ענייניים שאפשר לסגור איתם דברים, הפכתם לאוסף של דעות, נמאס לי להיות זה שצריך לכבות אחריכם שריפות".

חטא היוהרה

חייבים לומר בכנות שהעפיפונים מהצד החרדי, לא היו כל כך מנופחים, נפיצים ודליקים מזה עידן ועידנים. הפעם הקודמת שבה לא השכילו החרדים להכיר במגבלות הכוח – הייתה בממשלת נתניהו השנייה, עם שובו מהכפור בשנת 2009, וגם אז מסת השריר שהוצגה לראווה הייתה פחותה.

מסתבר כי מי שנדפק פעם אחת לא מסוגל להיגמל מזה, וכך, כאילו לא חווינו על בשרנו את מכות קדנציית לפיד שבאה בהמשך ישיר לאותה קדנציה בה הופעל מצדנו כוח בלתי מדתי, אנו חוזרים על אותו ריטואל של הפרחת איומים ואזהרות. מדובר באותו שיח מתלהם ובאותה כוחניות מופרזת שמפניהם הזהיר בשעתו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ערב קדנציית ביבי השנייה (בי"ס לפוליטיקה, 'מגבלות הכח', 19.6.2008) כי יש להישמר. מי שלא הסכית להאזין לדברי החכמה של ראש הישיבה בחיי חיותו, והעלה את קרנו של יאיר לפיד בפעם הראשונה, לא נזהר גם בפעם השנייה, אחרי פטירת מרן.

ערב צאת הכנסת לפגרה, ישבנו במזנון עם השר ישראל כץ, שחווה על בשרו בקדנציה הנוכחית את נחת הזרוע החרדית. כץ שמעולם לא נחשד בשנאת או הדרת חרדים - אם כבר, כי אז להיפך - מצא עצמו באמצע הקדנציה כמי שהוכרז בעל כורחו כאויב האומה. עבודות הרכבת בשבת כמעט והסיטו אותו מהמסילה, כאשר גם אז כהיום, נשמעו איומים בפרישה מהקואליציה, כשלרגעים נדמה היה שהרכבת יצאה מהתחנה ותחנת הירידה ממנה כבר נקבעה.

כשתחנות הירידה המוכרזות הגיעו והחרדים נותרו על הרכבת שוב ושוב, למדה התקשורת הישראלית להתייחס בהתאם למילה החרדית – שבעבר הייתה יצוקה בבטון וכיום נראית יציבה כמו בניין על עמודים בטבריה אחרי רעידת אדמה.

התרגולת של הפרחת איומים שמוחלפים עם הגעת הדד-ליין באיומים ובמועדים חדשים, הפכה מאז פרשת הרכבת לחלק מהשיח החרדי המתלהם והבלתי רציני. על החברים האגודאים ניתן לומר שהם עשו שבתם חול. מה שהיה (לא) נכון לרכבות השבת, נכון באותה מידה גם לחוק הגיוס. 

נתניהו בעניין הזה, מרגיש שהמגרש החרדי הפך מקרקע יציבה לביצה טובענית. לפני כשבוע הוא גולל בשיחה סגורה איך הרושם הראשוני שקיבל מהחברים החרדים היה – שחוק הגיוס שמגיש ליברמן ניתן להעברה בשינויים מינוריים שניתנים להסדרה. הגרסה של נתניהו מתיישבת גם עם עדויות החברים מש"ס ומיהדות התורה על הרושם הראשוני שקיבלו מהחברים באגודה, בליל פרסום תזכיר חוק הגיוס על ידי הצוות שהקים שר הביטחון.

אם הזגזוג המפואר היה מתחיל ומסתיים רק בחוק הגיוס – נתניהו עוד היה מוכן איכשהו לעבור לסדר היום. העניין הוא, שתבנית דומה הסתמנה בכל הנושאים הרלוונטיים ליהדות החרדית בשנה האחרונה. ממתווה הכותל שנסגר מול החרדים לפני שהועלה להצבעה בממשלה ועד למתווה הגיוס שהחרדים נתנו לו הסכמה שבקריצה, כשעל הדרך כמובן יש סוגיות מהותיות נוספות שנסגרו ונפתחו.

נתניהו למד שעם היהדות החרדית כיום אי אפשר לעשות עסקים, ובלשכתו מסתפקים האם לאחל לעצמם שבג"ץ יקבל את בקשת הארכה לדחיית חקיקת התיקון לחוק הגיוס או ידחה אותה ויאלץ את המערכת החרדית להגיע להכרעה ואולי להיפרדות מהירה. אצל רב אמן פוליטי מסוגו של ביבי שמוכן לשלם מחירים מופלגים עבור שקט בגזרה, שינוי כאוטי מהסוג שחוללו לו החרדים בשנה האחרונה מחייב שידוד מערכות.

הביקורת הנוקבת שמשמיע נתניהו, בינתיים רק בשיחות סגורות, משקפת היטב את התחושה שמורגשת גם בתוככי הציבור החרדי. הבלבול בנוגע לסוגיות המהותיות – הפך לחלק מההוויה. חוסר הידיעה בשאלות הקריטיות בנוגע לדעותיהם של הקברניטים – נראה לצערנו כחלק מהחוויה המגזרית. אכן, ימים קשים.

תכנית ההפרדה

למען הסר ספק ועל מנת להסיר חשש מלב הקוראים החרדים, חשוב להבהיר שבניגוד לכמה גופי כשרות ידועים, נתניהו אינו ממהר להסיר את ההשגחה במהירות וללא בדיקה. מבחינתו של ביבי, הוא ישמח לראות את החרדים גם בקדנציה הבאה ויעדיף לשמור ולנצור את ה'בייס' של גוש הימין - שהחרדים הם חלק חשוב ממרכיביו. אופציה כמו המשחת יאיר לפיד לשר החוץ הבא בממשלתו, היא מבחינתו עדיפות אחרונה – בוודאי שלא על חשבון ליצמן וגפני, דרעי ופרוש.

יחד עם זאת ובאותה נשימה, אי אפשר להתעלם מכך שבקדנציה הקודמת נתניהו לא הסכים להיזרק עבורנו מתחת לגלגלי האוטובוס. הוא נותר על העגלה הקואליציונית שנזרקנו ממנה ואליה עלו השותפים דאז, בנט ולפיד, גם כאשר גלגלי הכרכרה דרסו אותנו במלוא העוצמה.

כבר בראשיתה של פרשת רכבת השבת, היה נתניהו לראשון שזיהה כשהזהיר וצוטט כאן, כי הוא אינו מוכן להתחייב על כך שבעתיד לבוא לא יקים ממשלה ללא חרדים. לשאלתי הוא השיב כי העתיד תלוי בעיקר בהתנהלות החרדים ובשאלה האם ישכילו להתנהל בתבונה ולא לבנות את לפיד לקראת הקדנציה הבאה.

בצד הדיבורים היפים – והכנים, יש להודות, לאור מבחן התוצאה – על רצונו לדבוק בשותפות עתידית, הזהיר נתניהו מפני הריצה החרדית אחרי העמדה הכי קיצונית שמשחקת פעם אחר פעם לידי אויבי החרדים שיושבים על הגדרות. מאז שהושמעה אותה אזהרה ועד היום דומה שהחרדים הקשיבו היטב לדברים, ופעלו בדיוק ההיפך מכפי שהציע להם ראש-הממשלה.

גם את הניסיון של כמה מהחברים בש"ס וביהדות התורה לעשות הפרד ומשול בין אגודה לדגל ולש"ס נתניהו דחה ולא הסכים לקבל. ביבי סבור שהחרדים משחקים כאן משחק כפול. אם החברים שהאיצו בו בחדר הסגור להעביר את חוק הגיוס על אפה וחמתה של אגודת ישראל, היו מתייצבים ומציעים זאת פומבית, הוא היה מוכן לשקול את ההצעה. מה לעשות ואת התרגולת הזאת, של דיבור מתון בתוך החדר והקצנה מעל גלי האתר, הוא כבר מכיר מהפרשיות הקודמות. 

"הם יכולים להבטיח לנו תמיכה מלאה וגיבוי, אבל ברגע האמת הם מתיישרים לפי הקו הכי קיצוני", אמרו בתסכול בלשכת ראש-הממשלה אחרי אותה ישיבה שבה הונחה על השולחן 'תכנית ההפרדה' בין דגל וש"ס לאגודה. התסכול בלשכת רה"מ רק התעצם והלך בשבוע שחלף למראה הפגנות ההמונים ברחובות, שהזכירו למשפחה המתגוררת ברחוב בלפור את ימי האימים של המחאה החברתית. "למה החרדים היו צריכים לכופף אותנו גם בזה? מתי הם יגידו די?" שאלו, רטורית, בבית ראש-הממשלה.

הדבר האחרון שבו נתניהו מעוניין זה לאמץ למשפחה את יאיר לפיד על חשבון הבן החרדי, אבל בקצב הזה ואם לא נשכיל להירגע, סיסמת הבחירות הבאה לא תהיה 'מושחתים, נמאסתם' אלא 'משתלטים, נמאסתם'. אם לא נפנים את היותנו מיעוט ולא רוב, שותפים לקואליציה אך לא שליטים בלעדיים, בל נתפלא אם בקדנציה הבאה לא רק החברים מאגודה, אלא גם מדגל ומש"ס יופרדו בלידתם מהממשלה.

ט"ו מוקדם

בשבוע שלאחר תשעה באב אי אפשר שלא לסיים בירושלים של מטה, תיבנה ותכונן במהרה בימינו או-טו-טו בקדנציה המוניציפאלית הקרובה - השאלה על ידי מי. אז אחרי כל הטעויות התקשורתיות, האיומים המופרזים וההצהרות המיותרות, נמצא מי שמזהיר אותנו מפני המלכת ראש עיר חרדי – שתיתפס על ידי ההמון כהשתלטות חרדית עוינת.

לפני שבוע סופר במדור זה על שיחת הקבינט בין השרים דרעי, כץ וליצמן שהתקיימה סביב ביקורם של רבני דגל בירושלים בבתיהם של גדולי ישראל בבני ברק. מה שלא סופר כאן וגם לא ראוי שיתואר בפרוטרוט זהו הקרב שהתנהל מאחורי הקלעים במישור הפוליטי-תורני, ואשר מנע הכרזה רשמית מטעם דגל על תמיכה במועמד החרדי יוסי דייטש לראשות העירייה, חרף רצונם של כמה מרבני הדגל לחזור מבני ברק לירושלים כשהתמיכה בידיהם.

בלהט הוויכוח, שהוא תמיד לשם שמים - ורק שהרגליים, למען השם, יישארו נטועות בקרקע - הציע מרן הגר"ח קנייבסקי כשבת צחוק על שפתיו לאחד מח"כי דגל התורה – שהציע לתמוך במועמד חרדי, מבית ולא מחוץ: "תרוץ אתה". ריצה אחת של ח"כ חרדי שחבריו עשו הכל כדי לטרפד את הצלחתו הספיקה ליהדות התורה כולה. כעשור חלף והתפקידים לא השתנו. האצן המוביל היה ונותר משלומי אמונים ומשלחי הרגליים מדגל ומש"ס – לא טומנים את רגלם.

מי שלא ממתינה – כמו בחוק הגיוס – להחלטת השותפה הליטאית, היא הסיעה האגודאית. חלפו עברו להם תשעת הימים, התענית הנדחית הסתיימה ובאגודת ישראל כתשובת המשקל הוקדם לו ט"ו באב לתחילת שבוע זה. לראות ולא להאמין איך פרוש וליצמן נוטלים את החתן יוסי דייטש יד ביד וכמו שני מחותנים סובבים עמו בין חצרותיהם של כ"ק האדמו"רים מגור ומבאיאן. החסידים כמנהגם רב השנים לא נוהגים לשאול את פי הכלה טרם הסגירה, אולם המשודכת הליטאית מבקשת להיפגש ואף לדאוג לה לסידור מלא – בטרם ייסגר השידוך, ולא בין האירוסין לחופה.

הנבחרים בע"מ

השאלה האם לתמוך במועמד חרדי תובא כדרכו של עולם התורה להכרעתם של גדולי ישראל ובדגל התורה לא יסורו ימין ושמאל ממה שיורו להם ברחובות רשב"ם וראב"ד, אך במישור הפוליטי, דומה כי אין מנוס מלהתמודד עם הספקות המנקרים בנוגע להרצת מועמד חרדי בעיר מעורבת ומקוטבת כירושלים בירתנו. למרבה הפרדוקס, חלק מאלה שמזהירים אותנו מפני התוצאות הבלתי רצויות של הרצת מועמד חרדי – הם אותם אלה שאחראים למשחקי הכוח התקשורתיים שמוציאים את דיבתנו רעה בתקשורת הישראלית.

אלא שכאן צריך לעצור לרגע ולהתבונן בדמויותיהם של המועמדים. יוסי דייטש ויצחק פינדרוס שרואים עצמם מועמדים, ואפילו צביקה כהן, המועמד הבכיר מטעם ש"ס שמוותר על התענוג, הם ההפכים הגמורים של הדמויות הכוחניות וההצהרות הלוחמניות שהמון העם רואה לאחרונה יותר מדי על המרקעים, באדיבות כמה מחברי הכנסת החרדים. מי שמכיר את פינדרוס ודייטש ועוקב אחרי התנהלותם בתפקידיהם השונים, יודע שאם וכאשר אחד מהם ייבחר, כי אז הציבור הישראלי יראה גם את פניה היפות של הנציגות החרדית ולא רק את פרצופה המאיים.

אם אחרי הקרע הפנימי שחווינו וריבוי הדעות שהפך לבליל צורם של קולות, נשכיל להתאחד כאיש אחד מאחורי מועמד ראוי – תהא זו תשובת המשקל להתנהלות המשוסעת והמפולגת במושב האחרון. בהתחשב בדמויות שמועמדות להרצה, הרי שהכרזה על אחד מהשניים כמועמד חרדי מוסכם בירושלים לא רק שלא תדרדר את מצבנו – אלא תחזק את הקול החרדי ותשמור על שפיותו.

סיטואציית זהב שכזאת לא תחזור על עצמה. המועמדים החילונים הירושלמים מתבצרים על החומות ומיידים זה על זה בליסטראות ואבני כותל. כל מה שנותר לנו זה לשמור על שתיקה ולהתאחד מאחורי מועמד חרדי אחד ראוי. יו"ר ש"ס אריה דרעי כבר הבהיר לדייטש בראשית הדרך אחרי שיחה נוקבת וממושכת שהתקיימה בלשכתו, כי למרות העדפתו הטבעית את ליאון, הוא לא יתקע מקלות בגלגלי מועמד חרדי שייתמך על ידי כל הפלגים של יהדות התורה.

ש"ס אמרה את דברה והאחריות אפוא, מתגלגלת לפתחה של סיעת יהדות התורה והשבת המאוחדת. בקדנציה הנוכחית ניתן לסכם ולומר כי שמירת האחדות שמופיעה בשם הרשימה רלוונטית קצת פחות מהשמירה על השבת, ואף על פי כן, חרף הפילוגים והסכסוכים הפנימיים הבלתי פוסקים, דומה שרגע האמת הגיע. אם החברים מדגל ומאגודה אינם מסוגלים להסתגר בחדר אחד עד שייצא עשן לבן - בדמותה של הסכמה לבחון מיהו המועמד הראוי באמצעות סקרים או כל פתרון יצירתי אחר - כיצד יופיעו ביום הבוחר וידרשו את נאמנות המצביעים?

יהדות התורה רצה בעבר לבחירות על הטיקט 'האחריות מחייבת'. הבוחרים, לפחות בהתאם לסקרים, נותרו מחויבים, כעת הגיע תורם של הנבחרים.

טורו של עו"ד אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!